פרק ב'- סמלי ריבונות ושלטון בירושלים
סמל האימפריה העותומאנית בחזית לשכת הבריאות המחוזית, ירושלים.
סדרה זו של היא של טיולים וירטואליים, השומרת על זיקה, ככל הניתן, לאתרים ומוצגים אותם ניתן לפגוש בסיורים בשטח, ברחבי הארץ בכלל וירושלים בפרט. שיקול זה מכתיב את העיסוק בנושאים. בפרק זה נעסוק בסמלי ריבונות ושלטון חילוניים היסטוריים. אין בידינו סמלים ודגלים של הממלכות הישראליות-יהודאיות של בית ראשון ובית שני. סמלי המנורה וכלי הקודש היו סמלים דתיים, של פולחן דתי. אם היו כאלה - לא הגיעו אלינו. אין סמל ידוע לי של ממלכת החשמונאים ואף לא של האתנארכיה של הורדוס.
* הצילום לעיל הוא של Ranbar©
הרומאים 63 לפנה"ס עד 324 לספירה
הסמלים הרומיים באותה תקופה כבר ידועים יותר. הגייסות הרומיים נשאו עמם את ה"וקסילום", הנס הלגיונרי. הצבא הרומי, כאשר לא נלחם, היה עסוק בבניה בכל רחבי האימפריה וגם כאן בארץ. הם בנו כבישים, גשרים, אמות מים, ארמונות וביצורים. במקומות אלו, כאשר השלימו דרך או מבנה, חקקו בו את חתימתם, או בסמוך למחנות הצבאיים הטביעו באבן או חרס את סמלי הלגיון. היו שני לגיונות רומאיים שנכחו באזור. המפורסם והחשוב, זה שהשתתף בהחרבת המקדש ואף משל בארץ במאות הבאות היה הלגיון העשירי פרטנסיס (של המיצרים, מיצרי מסינה) והלגיון השישי פראטה. LEGIO X FRETENSIS, LEGIO VI FERRATA. אכן נמצאים שרידים רבין ללגיונות אלו. חתימותיהם נמצאות על אבני דרך וכן על טבלאות זיכרון הנקראות טבולה אנסטה Tabula Ansata הנמצאות בשרידים שונים.
ה'וקסילום', הנס הלגיונרי שנישא בראש הגדודים הרומיים עם הנשר, ואותיות SPQR של רומא. אחריו,
כתובת בנייה של הלגיון השישי פארטה מאמת המים הגבוהה בקיסריה. הכתובת נמצאה 20 מטר מהכניסה לבית חנניה, ומתוארכת לתקופת הקיסר אדריאנוס (שנת 130 לספירה), כיום הכתובת נמצאת במוזיאון רוקפלר. כתובת זו וכל השלוש שאחריה נמצאות על שלטים מאבן הנקראים "טבולה אנסטה" Tabula ansata הבנויים ממשטח ושתי "אוזניים" המופנות אליו. אלו נישאו גם בתור דגלים.
עמוד עם הקדשה של חייל ללגיון העשירי פרטנסיס (ניתן לראות בשורה הרביעית של הכתוב: את שם הלגיון העשירי בראשי תיבות: LEG X FRE.) העמוד נמצא בכניסה למלון אימפריאל, ליד שער יפו. אותה חתימה מופיעה בטבולה אנסטה במנזר אבו גוש.
הביזנטים (בארץ ישראל מ-324 עד 638 לספירה)
מהתקופה הביזנטית לא נותרו סמלי שלטון מיוחדים. מלבד סמל הכי-רו והצלב הבאים לשימוש דתי, אין שינוי בסמלי האימפריה במאות הראשונות לספירה, ובמיוחד לא בתחום הממצאים בא"י. בפסיפסים שנותרו מהתקופה אין סמלים מדיניים מיוחדים. האימפריה הביזנטית שמרה את הנשר הרומי ואת רוב סמלי האימפריה הישנה. חלק מנסי הצבא מקבל את ה-X P (כי-רו) של קונסטנטינוס (נא לראות פרק א') וההנחה הייתה כי הנשר הרומי הפך אז לדו-ראשי. להלן, הסמל והנס של השושלת הפלאיאולוגנית שהייתה מאוחרת יותר, החל מהמאה השלוש עשרה ועד נפילתה הסופית של האימפריה הביזנטת ב-1462.
התקופה הערבית הראשונה 638 עד 1099 לספירה.
גם התקופה הערבית הראשונה, שכללה את שלטון השושלות האומאית, העבאסית והפאטימית לא הביאה עמה רבות בנוגע לדגל וסמל. ייתכן שרוב הדגלים נשאו כתובות, אך ברור כי הרתיעה של המוסלמים מסמלים והבעה פיגורטיבית לא תרמו להיווצרות סמלים לאומיים באותה תקופה. שמות האל, הנביא וחבריו וציטוטים מהקוראן היוו את הפגנת הריבונות על אבן ודגל.
הצלבנים, 1099 עד 1291
הצלבנים מייבאים לארץ את תרבות סמלי המשפחה הפיאודליים הנקראת הרלדיקה (Heraldry) - השפה החזותית של סמלי האצולה האירופאים: מערך שיטתי של צורה וצבע המסמלים מוצא ומעמד. לשפה חזותית זו כללים נוקשים ומפורטים ומתוכה התפתחה שפת הדגלים הלאומיים של ימינו. היא פותחה בימי הביניים, גם כאן בארץ, החל מהמאה ה-12, וחלק מהסמלים שנוצרו כאן הובאו לאירופה.
למדינות שנשלטו על ידי הצלבנים מאדסה בצפון סוריה ועד ארץ ישראל קראו בשם הצרפתי "אוּטְרֶמֶר" Outremer.
מפת המזרח התיכון והמדינות הצלבניות. בשנת 1135 הייתה הממלכה הצלבנית בשיא כוחה. העיר ירושלים אבדה לצלבנים בידי צלאח א-דין כבר בשנת 1187, והממלכה שרדה עוד בערך 100 שנה, לאורך מישור החוף, כשבירתה עכו. ב- 1291, הממלוכים המצרים תפסו את המבצר הצלבני האחרון וחיסלו את ממלכת ירושלים.
הסמל של ממלכת ירושלים הלטינית מיוחס לגודפרי מבויון, שנבחר למלך הראשון של ירושלים. הוא דוחה את הכתר בטענה כי לא ישים על ראשו כתר זהב בעיר בה הושם על ישוע כתר קוצים.
הוא קבע סמל חדש ובחר צלב מיוחד לו ולממלכתו הנקרא מאז צלב ירושלים: צלב שווה צלעות מוקף בארבעה צלבים קטנים יותר. יש מחלוקת על הפרשנות: יש הטוענים כי אלו הפצעים של ישוע על הצלב: ארבעת פצעי המסמרים ופצע וידוא-ההריגה בחנית. אחרים טוענים שזהו ישוע וארבעת השליחים, כותבי ספרי הבשורות. כך או כך, ייחודו של הסמל והדגל הוא בצבעיו. על פי חוקי ניגודיות הצבעים בהרלדיקה, לעולם אין לעצב מתכת על מתכת. זהב מיוצג כצהוב וכסף מיוצג כלבן, ואין ניגודיות ביניהם. שאר הצבעים הם ירוק, כחול, שחור, אדום וסגול. אולם גודפריד מבקש ליצור יוצא מן הכלל. "בשל היות ירושלים עיר גאולת האנושות, היא ראויה ליוצא מן הכלל: שתי המתכות היקרות". יש אחרים, הטוענים כי מקור הצבעים בתהלים ס״ח: י״ד: אִם-תִּשְׁכְּבוּן, בֵּין שְׁפַתָּיִם, כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף וְאֶבְרוֹתֶיהָ, בִּירַקְרַק חָרוּץ. (ירקרק חרוץ: זהב משובח). סמל זה מאומץ כסמל ממלכת ירושלים והוא נמצא אפילו כיום על סמליהן של כמה משפחות מלוכה ואצולה אירופאיות, הטוענות, לפחות ייצוגית, לכתר ממלכת ירושלים הקדושה שחדלה, למעשה, להתקיים כבר בשנת 1291.
סמל ודגל ממלכת ירושלים והסמל בייצוג טקסי
מעבר לכך, אבירים רבים הגיעו לכאן נושאים על מגיניהם ומדיהם את סמלי משפחתם. אולם כאן בארץ התפתחו מסדרי האבירים, שאחר כך חזרו לאירופה עם כוח וכסף רב. נציין כאן ארבעה מהם.
מסדרי האבירים הצלבניים
אנו רואים בהם כיום מוסדות של העבר, שהיו קיימים בהיסטוריה הרחוקה. אין דבר רחוק יותר מהאמת. הם חיים וקיימים גם כיום, אפילו בירושלים. בשל רגישות העניין אצל היהודים והמוסלמים כאחד, הם נוטים להצניע את קיומם, ולעסוק בעיקר בצדקה.
יש סתירה לכאורה בין מסדרים נזיריים נוצריים לבין מסדרים צבאיים. לאור העובדה שצליינים ועולי רגל נוצרים, לאורך הדורות הותקפו בדרכם לארץ הקודש, נוצר צורך להגן עליהם. לכן, הכנסייה התירה להם לשאת נשק ולהגן על הצליינים, בניגוד לעמדה הנוצרית של הגשת הלחי השנייה. כך נוצרו מסדרי אבירים לוחמים, שהגנו על ממלכת הצלבנים, וכאשר גורשו מן הארץ על ידי המוסלמים חזרו לאירופה ופעלו שם כלוחמים ובנקאים. בשלהי המאה ה-19, הם נציגי המסדרים ששרדו מוצאים דרכם חזרה אל העיר.
הטמפלרים
המסדר הראשון ואחד המפורסמים הוא "מסדר האחווה הענייה של היכל שלמה" (הטמפלרים) מסדר נזירים לוחמים שהוקמו להגן על עולי הרגל האירופיים שהיו חשופים למתקפות מתנכלים ושודדים. המסדר התמקם בהר הבית, מקום בו האמינו שהיה היכלו של שלמה Templum Salomonis ומכאן שמם: Knights Templar. הם התהדרו בצניעותם ובאורח חייהם הסגפני, עד כי שני אבירים רכבו על סוס אחד, וזהו סמלם. אחריתם הייתה קשה. הם הפכו לעשירים מאוד ורכשו השפעה כלכלית ופוליטית אדירה באירופה, לפני ואחרי שהצלבנים גורשו מהארץ. פיליפ הרביעי מלך צרפת, מסיבות מורכבות חיסל את המסדר והחרים את נכסיו באקט אכזרי ביותר החל משנת 1312. רבים מחברי המסדר הואשמו בהאשמות שונות ומשונות והוצאו להורג באכזריות. כך קרה במדינות אירופאיות רבות. במעט מהן הצליחו הטמפלרים לשרוד.
צלב המסדר, שהובא על ידי האבירים לפורטוגל, הפך שם לסמלה הלאומי תחת הכותרת "המסדר של ישוע". דגל המלחמה של המסדר ולבסוף, שני צדי חותם המסדר: שני אבירים על סוס אחד וסמל כיפת הסלע, תחת הכותרת "מקדש המשיח". לא ידוע לי על מקום בעיר בו ניתן לראות סמלים אלו, אך הם חשובים בהיסטוריה שלה.
האבירים ההוספיטלרים
כשמם כן הם. הם פיתחו את בתי החולים הראשונים בארץ הקודש עבור עולי הרגל הנוצריים. בית החולים המרכזי הראשון שלהם היה באזור המוריסטן, בעיר העתיקה, במה שכיום הוא שוק אפטימוס, ליד כנסיית המושיע הגרמנית לותרנית. בית החולים הראשון נבנה כבר כנראה בתקופה הביזנטית ופעל באופן כזה או אחר בזמן השלטון המוסלמי. בשנת 1060 חודש בית חולים לצליינים ובשנת 1080 התמנה ג'רארדו המבורך (Gerrardo Sasso), כומר פשוט, לנהל את בית החולים. עם הכיבוש הצלבני התחזק בית החולים וקיבל תמיכה פיננסית מהאבירים הצלבנים. הכמרים החלו ללוות את הצליינים וכך הפכו אט אט לעוד מסדר צבאי של אבירים-כמרים לוחמים, עם חוקים נוקשים של צניעות. הם התעצמו והפכו אף הם לכוח כלכלי וצבאי מפואר. עם נפילת ירושלים עברו לעכו ועם נפילת עכו בשנת 1291, קבעו מרכזם באי רודוס, שם ניכרת השפעתם בכול. משם עברו לאי מלטה עליו שלטו במשך שנים. הם עדיין שומרים על ממון והשפעה פוליטית ומפוזרים כיום במדינות אירופה.
בירושלים נותר עדיין שריד חי לפעלם: בית החולים סנט ג'ון מירושלים למחלות עיניים. במאה ה-19 בית החולים פעל, ממה שכיום מלון הר ציון ליד הסינמטק, אחר כך עבר המרכז שלהם לעיר העתיקה, שם נמצאת אנדרטה ליד המוריסטן לזכר בית החולים, ולבסוף נפתח בית חולים מודרני בשייח' ג'ראח במזרח העיר, הפועל עד עצם היום הזה. סניפים נוספים פועלים ברחבי הגדה ובית חולים חדש נפתח לא מזמן בחברון. בנוסף, קיימת ב-ויה דולורוזה האכסניה היוהאניטית הגרמנית.
אלה הסמלים הבינלאומיים של מסדר האבירים ההוספיטלרים: הדגל המדיני של צלב לבן פשוט על רקע אדום, הדגל עם צלב מלטה בעל שמונה הקודקודים ולבסוף: סמל המסדר.
בירושלים, נמצאת האנדרטה לזכר בית החולים למחלות עיניים בעיר העתיקה, ליד המוריסטן. את בית החולים הזה, בסוף המאה ה-19 פתח ענף אנגלי ששמו "המסדר המכובד ביותר של בית החולים של יוחנן הקדוש מירושלים" וכן את בית החולים המודרני בשייח' ג'ראח. התמונה השלישית, היא של האכסניה הגרמנית היוהאניטית בסמטת הח'נקה בעיר העתיקה. למטה: הדגל המתנוסס מאחורי אנדרטת השיש בתמונה הראשונה, עם סמל מסדר סנט ג'ון הבריטי ולבסוף, שני סמלי המסדר שעל האנדרטה.
המסדר הגרמני ( הטאוטוני)
המסדר הגרמני החל אף הוא כבית חולים על ידי זוג נדבנים, שהועיד אותו לחולים ופצועים הדוברים גרמנית. הוא פעל באזור המוריסטן ועם כיבוש ירושלים נסגר. המסדר ובית החולים הוקמו שוב בעכו בשנת 1192 והאבירים הגרמנים השתתפו מאז באורח פעיל במסעות הצלב מהשלישי ואילך. המרכז האירגוני והצבאי שלהם בארץ היה מבצר המונפורט בנחל כזיב. הם הקימו כוח צבאי וכלכלי חזק, ועם גירוש הצלבנים החלו לפעול באזורים רבים באירופה ופתחו שם ישויות עצמאיות, במיוחד באזורי פרוסיה המזרחית והארצות הבלטיות. סמליהם נמצאים בירושלים, פחות בשל העובדה שנותרו שם מימי הצלבנים, ויותר בשל כך שהמעצמות דוברות הגרמנית אוסטריה וגרמניה החזירו את הסמלים למקומות שונים בעיר בסוף המאה התשע עשרה. בנוסף, סמליהם היוו בסיס לסמלים לאומיים גרמניים עד ימינו.
לפנינו: הצלב השחור על רקע לבן שלבשו האבירים הגרמנים. אחריו צלב ראש המסדר עם הנשר הקיסרי הגרמני, של הקיסרות הרומית הקדושה, המקור לסמל גרמניה של ימינו. סמל הנשר הקיסרי חקוק באבן מעל הקשת ברחוב המוריסטן בעיר העתיקה בירושלים במעבר לרחוב דוד. הסמל הוטבע ב-1898 לכבוד הקייזר הגרמני, וילהלם השני, בעת שחנך ברחוב זה את כנסיית הגואל. לבסוף, הצלב הטקסי של המסדר הגרמני, שהווה השראה לצלבי הברזל ולסמלי הצבא וחיל האוויר הגרמני עד עצם היום הזה.
האוסטרו-הונגרים
ציור קיר בקפלה הקיסרית באכסניה האוסטרית, שנבנתה לקראת ביקורו של הקיסר פרנץ יוזף. בציור הוא מגיע לירושלים בלוויית מסדרי האבירים של ימי הביניים (משמאל, עם סמליהם) ועמי הקיסרות האוסטרו-הונגרית בלבשו מסורתי מימין. מבטא את הערגה למורשת הצלבנים בעיר. גם אכסניה זו שנבנתה ב-1855 נועדה להפגין נוכחות של האימפריה האוסטרו-הונגרית, שהיתה אז שחקן חשוב בזירה האירופית. דגל אוסטריה מתנוסס עדיין בגאון על גג האכסניה הפועלת כיום כמלון בנקודת תצפית נפלאה המוכרת לרבים.
המסדר הצבאי וההוספיטלרי של סנט לזרוס בירושלים
מבין המסדרים שהיו כאן בימי הביניים, שב לפתע אחד מהם לפעילות צדקה בירושלים אחרי היעדרות של שבע מאות שנה. זהו המסדר הצבאי וההוספיטלרי של אלעזר הקדוש הקרוי על שמו של אלעזר שישוע החייה מן המתים.
הם אינם מוכרים על ידי הוותיקן או מוסדות אצולה אחרים ונחשבים לאירגון פרטי כאבירים בעיני עצמם, אך הם זוכים לתמיכה מצדן של כמה שושלות מלוכה אירופאיות לשעבר.
בימי הביניים פרשו מהזרם המרכזי של ההוספיטלרים ועסקו בבניית בתי חולים מבודדים למצורעים (לַזָרֶטִים). הם השתתפו בקרבות הממלכה הצלבנית ופרשו לעכו עם כיבוש ירושלים בידי צלאח א דין. ואחר כך חזרו לעיר המוצא שלהם בבואניי Boigny בצרפת. יש להם קשר אל בית המלוכה הצרפתי גם כיום (הטוען לכתר צרפת היה לא מזמן ראש המסדר) והם מחוברים אל האצולה האירופאית בת זמננו. עיריית ירושלים אפשרה להם להקים כאן מרכז צדקה. הייתה תקופה שניסו לארגן קלנועיות לנכים בעיר העתיקה. מאפיין אותם הצלב הירוק. בכניסה לשער יפו ניתן לראות את דגלם מתנוסס על אחד הגגות. זהו מרכזם החדש. הם גם תומכים בכנסייה הסיריאנית בירושלים ובכנסיה היוונית קתולית.
דגל המסדר מתנוסס ליד שער יפו עם דגלו האישי של ראש המסדר, הסמל הטקסי של המנזר והצלב האופייני.
האַיוּבִּים 1187 עד 1260
(יש חפיפת תאריכים בין תקופה זו לקודמתה: בין כיבוש ירושלים ב-1187 לנפילת עכו הצלבנית ב-1291)
שוב, בתקופה זו אנו מצטמצמים בהבעה הפיגורטיבית עם הכיבוש-מחדש המוסלמי של ירושלים על ידי צלאח א-דין אל-אַיּוּבִּי, שנתן שמו לשושלת סולטנים שבירתם בקהיר. בשנת 1187 הוא אמנם גירש את הצלבנים מירושלים, אם כי הנוצרים עוד שלטו במישור החוף עד 1291. אולי בשל ההשפעה הצלבנית או בשל התרופפות זמנית של הכללים, הרשו לעצמם שליטי השושלת האיובית וכן הממלוכים שבאו אחריהם מידה מסוימת של סימבוליקה. יש עדויות מילוליות כי סלאח א- דין ישב תחת חופה זהובה עם נשר כסוף, אך לא נותר לכך ייצוג חזותי. אולם, במצודת קהיר, אותה חיזק ובנה, ישנו שריד של תבליט נשר בן תקופתו. סמל זה קיבל משמעות עצומה במדינות הערביות כ"נשר של צלאח א-דין", ומופיע על עשרות דגלים לאומיים ומדינתיים ערביים, כולל אלו של מצרים ופלסטין. הנשר במצודה חסר ראש, כנראה כתוצאה מניתוץ בתקופה מאוחרת ופחות סובלנית לסמלים פיגורטיביים. במאה העשרים זכה הנשר לתחייה.
דמותו של סלאח א דין כבר הפכה לסמל בזכות עצמה בעידן המודרני, והוא מתנוסס, לבוש שריון, על חולצות הנמכרות ברחובות העיר העתיקה בירושלים. תבליט הנשר במצודת קהיר (צילום:MENAsymbolism@), שהיווה השראה לסמל המדינה המצרי והפלסטיני ועוד. לא ידוע לי על סמלים נוספים מתקופה זו בארץ.
הממלוכים מ-1260 עד 1516
המצביא הממלוכי הראשון שהמליך עצמו על מצרים הוא בייבארס, ויחד עם שותפו קוטוז חיסל את השושלת האיובית. הישגו הצבאי הגדול הוא הניצחון על הצבא המונגולי של הולגו חאן, בקרב עין ג'אלות (מעיין חרוד) בשנת 1260. הוא גם החל בהאצת תהליך סילוקם הכולל של הצלבנים מארץ ישראל, כאשר הוא מחסל כמה ממאחזיהם האחרונים. הוא מאמץ לעצמו סמל הרלדי, אולי בהשפעה אירופית, שמוגדר בשפה ההרלדית "אריה עובר" (Lion passant) לעתים האריה מחזיק בכפותיו עכבר, כנראה כמשל לאויביו. יש ויכוח בין כמה חוקרים אם זהו אריה או ברדלס, אולם על כל פנים מדובר בחתול גדול ואימתני, המפחיד את אויביו. הוא היה בנאי גדול ובנה את דרך הדואר בין קהיר לדמשק, שעברה ביבנה (שם נמצא גשר שבנה). גשר נוסף נבנה בלוד, בו משתמשים עדיין, בכביש המודרני, בכניסה הצפונית של העיר. על הגשר של לוד הטביע את חותם האריות. הם מעטרים גם את שער האריות בחומת ירושלים, הקרוי על שמם. השער נבנה, ככל הידוע, בתקופה העותומאנית וייתכן ששמו אותם שם לזכרו.
שתי התמונות הראשונות הן מגשר ג'ינדאס בלוד, שם נראים האריות משחקים בעכבר משני צדי ההקדשה לבייברס המציינת את שנת בניית הגשר. התמונה האחרונה היא של שער האריות, הכניסה המזרחית לעיר העתיקה, עם שני תבליטי אריות משני צדי השער.
תרומתם של השליטים הממלוכים היו עצומות בירושלים וקבעו במידה רבה את אופייה של העיר עד ימינו.
אחד הבנאים הגדולים היה האמיר סיף א-דין תנכִּיז א-נאסרי, מושל סוריה בין 1312 עד 1340, בן חסותו של הסולטן המצרי הממלוכי מוחמד בן קלאון, שבנה יותר מכל ממלוכּ אחר בירושלים - מדרסות, חאנים, בתי מרחץ ואמות מים. סמלו המשפחתי היה הכוס, אותה ניתן לראות בכניסה לחאן, הקרוי על שמו, בשוק מוכרי הכותנה.
האימפריה העוֹתְ׳מָאנִית
ה-טוּוּרָה, חתימתו המסוגננת של סולימאן המפואר, בסביבות 1540
העות'מאנים היו מוסלמים כקודמיהם הממלוכים, ומלבד שימוש רב יותר בסמל הסהר והכוכב, השתמשו גם הם בקליגרפיה האיסלמית המסוגננת כקישוט מרכזי והקפידו לשמור על צורות אבסטרקטיות לאיור וקישוט. אולם הם בכל זאת חידשו משהו בתחום הסמל. הם יצרו סגנוּן של חתימת הסולטן, באופן שישלב אלמנטים סימבוליים בשמו של הסולטן המכהן. סמל זה נקרא טוּוּרָה. tuğrâ. עם עלות סולטן חדש לשלטון היו מחליפים את אותיות שמו אך מבנה הסמל נותר למדי. הסמל עבר שינויים מועטים והיה מוטבע על מטבעות ועל מבנים רבים ברחבי הארץ מהתקופה העות'מאנית. להלן חתימתו המוזהבת של מהמוט השני על רקע אדום. במיוחד נפוצה בארץ חתימתו של הסולטן הלפני-אחרון, עבדולחמיד השני.
סביל אבו נבוט ביפו, שנבנה ב-1809. למעלה, הטוּוּרָה של הסולטן מחמוד השני כסמל המדינה, ומתחתיה סמלו האישי של מוחמד אגא, אבו נבוט, שהיה מושל יפו.
חומות ירושלים נבנו ביוזמת סולימן המפואר בשנת 1538. אנו רואים בחומות עיגולי אבן מעוטרים רבים, חלקן אפילו עם סמל מגן דוד. ובכן, אלו אינם סמלים, אלא קישוטים אסתטיים גיואומטריים ופרחוניים ואין להם משמעות סמלית.
לקראת סוף המאה ה-19 עוברת האימפריה תהליך של התקרבות למערב. בשנת 1882, קיבל הסולטן עבדול חמיד השני בקשה לשגר לאירופה סמל שייצג את מדינתו. לאימפריה לא היה סמל עד אז. לאור זאת, יצרו סמל בסגנון אירופאי תוך שמירה על כללים נוקשים של זיקה לאסלאם ולמה שמותר במסגרת הכללים. הטוורה אמנם כלולה בסמל, אך הוא מכיל רק חפצים דוממים אלמנטים של כוח צבאי, פרחים לסובלנות, מאזני צדק וקרן שפע, דגל ירוק של הח'ליפות האיסלמית ודגל אדום של האימפריה הטורקית. הסמל חקוק באבן על כמה בניינים בארץ.
הסמל בבסיסו של מגדל השעון בעכו, ליד ח'אן אל-עומדאן, שהוקם בשנת 1906 לכבוד חגיגות שלושים שנה לעלייתו של עבדולחמיד השני לכס המלוכה. הסמל מסותת בשיש. סמל מפואר נוסף קיים על חזית בית החולים העירוני הישן ברח' יפו "אל-מוסתשספא אל-בלדי" (כיום לשכת הבריאות המחוזית) .
הבריטים
הבריטים קיבלו מנדט, חזקה זמנית, על המחוז העות'מני שכבשו כדי לבנות לו תשתית של מדינה. תשתית חוקתית, תחבורתית ומוסדית לפרובינציה של אימפריה, שמכוח הסכמים בינלאומיים והבטחות פוליטיות, הוחלט להפכה למדינה עצמאית. (סייקס-פיקו, הצהרת בלפור, ערובות לנסיכים החיג'אזיים). זאת לא הייתה מושבה בריטית וגם לא אזור בו התיישבו מהגרים מאנגליה (כמו קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד, דרום אפריקה או קניה). כאן הובטחה הארץ ליהודים ולאוכלוסייה הערבית המקומית. לאור העויינות המיידית של היהודים והערבים, לא ניתן היה להגיע להסכמה על סמלים כלשהם והבריטים צעדו בין הטיפות.
ה"אנסיין"- דגל צי הסוחר דגל המושל הכללי. דגל המדינה היה זהה, רק ללא הסמל.
לכן גם לא היה דגל קולוניאלי, וגם הדגל הימי, ה"אנסיין", שהתהדר בסמל מקומי בכל שטחי החסות והמושבות הבריטיים, קיבל כאן רק את הכיתוב "פלסטיין" באנגלית ויש יותר ציורים תיאורטיים שלו מאשר דוגמאות ממשיות של דגלים אמיתיים. כמעט לא השתמשו בו, אלא בדגלים בריטיים רגילים.
גם סמל המדינה היה הסמל הבריטי של התקופה. ואכן היו שני סמלים טקסיים מפוארים, מגולפים בעץ, שעמדו בבניין המושל ובבית המשפט. למרבה הפלא, אלו שרדו! מיקומם כיום מעניין. האחד, נלקח מארמון הנציב, כאשר היה באזור המפורז והפך למרכז נציגי האו"ם בארץ, והושם בכנסיית סנט ג'ורג' האנגליקנית בדרך שכם, בירושלים המזרחית, שם הוא נמצא עד עצם היום הזה. שלט קטן מסביר את סיפורו של הסמל הזה, וכי הופקד למשמרת בכנסייה מ14 במאי 1948. השני, כנראה מבית המשפט העליון של המנדט, הושם בבית המשפט העליון בקרית הממשלה ושם הוא מוצג עד היום.
בכך תם ונשלם פרק זה על סמלים מדיניים של העבר. מקווה שנהניתם. ניתן לשלב את מיקומיהם בסיורי אמת.
אני מזמין אתכם לקרוא את הפרק האחרון בסדרת הזו, על הסמלים משני צידי הסכסוך הנוכחי: הישראלי והפלסטיני.