רוב התיירים המבקרים בישראל הם נוצרים. הקתולים והאורתודוקסים שביניהם באו לצעוד בשביל המיוחד והיחיד הזה בתוך העיר העתיקה בירושלים, שעבורו הגיעו: דרך הצלב, או ויה דולורוזה (דרך הצער). על פי המסורת, זהו הנתיב שבו נשא ישו את הצלב שעליו הוצא להורג, מהרגע שנשפט על ידי פונטיוס פילטוס, הנציב הרומי, ועד לגבעת הגולגולת (גולגותא, בארמית), שעמדה אז מחוץ לחומות העיר, ולפי האמונה הנוצרית קם לתחייה, שלושה ימים לאחר מכן.
אני מדריך בעיקר צרפתים ואיטלקים, קתולים או שגדלו בדת הקתולית, ולכן אני מרבה להדריך במסלול זה בירושלים. לאחרונה אני מדריך שם תיירים ישראלים שסקרנים לגבי ההיסטוריה של הנצרות והסיור מאוד מרתק אותם.
לאחרונה, בזמן חופשה בסיציליה, בעיר נוטו, אליה נסעתי כמעט במקרה, התוודעתי לציוריו של צייר איטלקי צעיר ומודרני למחזור התפילה הזה, שעורר בי הרהורים כיצד אמנים דרך התקופות, ובמיוחד אמנים מודרניים ופוסט-מודרניים התייחסו לוויה דולורוזה.
ה-Via Crucis (דרך הצלב) היא פולחן קתולי, מחזור של תפילות, העוקב אחר מסעו של ישו, מתייסר על ידי נשיאת הצלב אל הגבעה שעליה יצלב בסופו של דבר, בסופו של משפט מוטה ומוזר וגזר דינו של המושל הרומי, פונטיוס פילטוס. למאמר מעמיק יותר בנושא, נא לראות כאן. עניינו של הפולחן הזה הוא רגע הסבל הפרטי, כמטאפורה לסבל אנושי: משא הצלב הכבד, כאבה של האם, הייסורים הפיזיים, העזרה לזולת, האמפתיה, טיפת הזיעה, טיפת הדם, חולשת הגוף. האדם מתמודד עם רשעות הלב ועיוות הצדק בדרך למפגש שערורייתי ומחריד עם עוול ומוות אכזרי. עבור הנוצרים המאמינים - הזוועות שביצעה האנושות באלוהים עצמו, שירד לקרבתה, כדי להצילה.
בכל כנסייה קתולית תמצאו את ציוני דרך הצלב על הקירות או בפסלים בחצר, או ברחובות העיר, וכן במרכזי עלייה לרגל מפורסמים, כמו לוּרד בצרפת, או בפָטִימַה, פורטוגל. המאמין הנוצרי יכול לעשות את המסע הרגשי הזה אפילו בכנסיית הקהילה שלו. נוסח התפילה עשוי להשתנות, וסימוני התחנות הם לפעמים פיגורטיביים, ולפעמים הם עשויים להיות מסומנים במספר לטיני בלבד, כדי שהמאמין יזהה את התפילה במחזור בשלב זה. הצליינים והפרנציסקנים בירושלים של ימי הביניים, יצרו את מחזור התפילות במיקום המקורי, המשחזר, כביכול, את הדרך שבה הלך ישוע בתוך העיר, אל מקום הצליבה, שבתקופתו היה מחוץ לחומותיה.
במשך דורות, אמנים רבים הציגו את הפרשנות האמנותית שלהם לארבע עשרה התחנות הרוחניות הללו, בדרך כלל בהזמנת מטעם כנסייה שחיפשה עיצוב לתחנות תפילה לאורך קירותיה. התחנות מתארות בדרך כלל את ההתרחשות באופן ריאליסטי, אך לעיתים גם מופשט, בהתאם לרוח האמנותית של התקופה.
רוֹבֶּרטוֹ פֶרִי Roberto Ferri
נולד: 1978
הקתדרלה המשוקמת של נוֹטוֹ, סיציליה
אחד הביצועים האחרונים לתחנות הוזמן ע"י הקתדרלה בעיר נוטו בסיציליה, כשקרסה בשנת 1996, עקב רעידת האדמה שאירעה שם בשנת 1990. הכנסייה שופצה וכאשר רצו להקים מחדש את מסלול דרך הצלב בתוך הכנסייה, פנו אל האמן העכשווי האיטלקי רוֹבֶּרטוֹ פֶרִי Roberto Ferri, המושפע מקאראוואגיו בן תקופת הבארוק ואלפונס בוגרו הצרפתי, הצייר האקדמי ההיפר-ריאלסטי מסוף המאה ה-19. ב 2013 הוא הציג את הנוסח שלו לארבע עשרה התחנות של דרך הצלב בקתדרלה של נוטו.
הצגת התחנות של פרי אינה מסורתית. הדגש הוא על הגוף, על הפיזיות של ישוע. אם כי הוא קלאסיקן השואב השראתו מאמנים כמו קרוואג'יו, דויד, אינגרס, ובוגרו, הוא חובר גם להיפר-ריאליזם המודרניסטי, ולסוריאליזם. הוא מדגיש את האלמנטים ההומו-ארוטיים, גם בתמונות אלו בתוך כנסייה. ועל אף שזכה בביקורות נלהבות מהמבקרים, הכנסייה לא ראתה בעין יפה את הפרשנות הזו לתחנות הצלב. היו דיבורים על הסרת התערוכה מהכנסייה, אך השבחים היו כה גדולים, שהתמונות נשארו בינתיים, נכון ל-2021, בכנסייה.
ז'ָאן פּוֹל בּוֹנדיאוֹ Jean Paul Bonduau
נולד 1956
הקתדרלה של העיר לִיל, צרפת.
אמן זה נולד בעיירה לוס, ליד ליל, במחוז הצרפתי של פלנדריה. גם הוא הוזמן לצייר את דרך הצלב בקתדרלת נוטרדאם-דה-לה-טרייל שבליל, שבנייתה החלה ב-1854 והושלמה רק ב-1999, מסיבות שונות, בעיקר כספיות. הכנסייה, שנבנתה בתחילה בסגנון ניאו-גותי, הושלמה לבסוף בסגנון מודרניסטי. אמנים מקומיים רבים תרמו יצירות במגוון סגנונות לכנסייה הזו. בונדיאו הוזמן על ידי הבישוף לצייר את דרך הצלב, והסדרה הייתה מוכנה לחג הפסחא 2004.
סדרת הציורים של דרך הצלב של בונדיאו נגעה בי מאוד. במקום דרמה רבת משתתפים אותה מייצגים בדרך כלל בציורי הסדרה, האמן כאן בחר להתמקד ברגשות הצד האנושי של ישוע, זה של האיש המובל אל מותו. הציור אקספרסיוניסטי: סקיצות, בכמה משיכות מכחול, של רגשות, רגעי אכזבה, ייאוש, סבל, עייפות, חוסר אונים - אותם רגשות אנושיים שמחזור התפילות הטיפולי הזה מבקש לרפא. האמן בוחר כאן את מהות הרגע של כל אחת מהתחנות, משל שם עצמו במקומו של ישוע. בעצם, זו מטרת הפולחן הזה.
ז'ָאן פּוֹל בּוֹנדיאוֹ Jean Paul Bonduau
אַנְרִי מָאטִיס Henri Matisse
1869 – 1954
קפלת הרוזארי, במנזר הדומיניקני בעיר ואנס, דרום צרפת
קיר דרך הצלב
דרך הצלב, בכנסיית הרוזרי בואנס, צרפת. 1951 אנרי מאטיס
אחת הכנסיות המודרניות המרהיבות, שחנכה ב-1951 עבור המנזר הדומיניקני של העיר ואנס, ושמה הקפלה של הרוזרי Chapelle du Rosaire. הכנסיה נבנתה ע"י האדריכל אוגוסט פרה אך מי שתכנן את עיצוב הפנים היה האמן הגדול אנרי מאטיס, שהיה כבר בערוב ימיו. הוא היה בשיא תקופת הקולאז'ים הצבעוניים שלו, והכנסייה בנויה ברוח זו של צבעים ברורים על רקע לבן.
בכנסיה מצויירות התחנות של דרך הצלב על קיר אחד, צפופות ומשורבטות בשחור על אריחי חרסינה לבנים, משל היו הכנות לציור, או קישקושים של מטורף על קירות בית חולים. הן מצוירות בקווי מתאר כלליים ביותר כאשר לידן מספרים סידוריים. אולם, מכחולו של הצייר הדגול מצליח להעביר בקו אחד את רגעי החרדה והפחד הקיומי.
בתמונה למטה, אנרי מאטיס והאחות ז'אק-מארי, שהייתה מטפלת שלו ודוגמנית לכמה מציוריו (בשמה הקודם מוניק) ואז לקחה על עצמה את נדרי הנזירות. נקשרה ביניהם ידידות אמיצה ויחדיו הם תכננו את פנים הקפלה עבור מנזר הדומיניקניות שאליו הצטרפה.
את "דרך הצלב" צייר אחרי מחקר של שנים וסקיצות אינספור. את הנוסח הסופי, כך מספרים, צייר בצבע שמן, עם מכחול מחובר לחכת-דייגים, בבת אחת ובעיניים עצומות.
מבנה הכנסייה מבפנים
אנרי מאטיס, 1950 דרך הייסורים של הצלב
1 המשפט 2 קבלת הצלב 3 נפילה ראשונה 4 פוגש את אמו 5 שמעון מקירני 6 המטפחת של ורוניקה
7 נופל בשנייה 8 נוזף בבנות ירושלים 9 נופל בשלישית 10 ההפשטה 11 המיסמור לצלב 12 צליבה ומוות
13 ההורדה מהצלב 14 ישוע מונח בתוך קברו.
האב אנדריאה מרטיני Padre Andrea Martini
1967
דרך הצלב, קפלת הההופעה הקתולית, כנסיית הקבר הקדוש, ירושלים
תחנות I עד VII.
(משמאל לימין) המשפט, קבלת הצלב נפילה ראשונה, מפגש עם האם שמעון מקירניי ורוניקה ונפילה שנייה.
תחנות VIII עד XIV והתחייה. מנחם נשות ירושלים, נפילה שלישית, הפשטה, מסמור לצלב, צליבה, הורדה מהצלב ההנחה בקבר והתחייה.
אפילו בקודש הקודשים של העולם הנוצרי, כנסיית הקבר בירושלים, הכנסייה הקתולית הרשתה פרשנות מודרניסטית ומסומנת לתחנות הויה דולורוזה, כמין צללים המרוכזים כולם בקיר אחד. ניכרת כאן השפעתו המינימאליסטית של מאטיס. התחנה הראשונה היא ההצלפה וגם כאן, יש חמש עשרה תחנות, בהתאם לתוספת של האפיפיור יוחנן פאולוס השני: תחנת התחייה היא החמישה עשר, אם כי אינה ממוספרת כתחנה רשמית. זה נעשה גם כאקט אקומני, להניח את דעתם של היוונים אורתודוקסים, המכנים את כנסיית הקבר כנסיית התחייה.
הדת היא משהו חי ומשתנה והיא מתאימה עצמה לרוח הזמן. לעתים היא משפיעה על הסגנון האמנותי ולעתים מושפעת ממנו. מהמינימליזם של האמנות המודרנית של מאטיס אל המעבר לאישי ולאמת הסובייקטיבית הפוסטמודרניסטי אצל בּוֹנדיאוֹ אל ההיפר ריאליזם והניאו-קלסיציזם של פרי.