דרך הצלב באמנות המודרנית

מרבית התיירים המגיעים לישראל הם נוצרים. מבין אלו, הקתולים והאורתודוקסים מגיעים במיוחד כדי לצעוד בנתיב הייחודי בעיר העתיקה בירושלים: דרך הצלב, או ויה דולורוזה (דרך הצער). על פי המסורת, זהו המסלול שבו נשא ישו את הצלב שעליו נצלב, החל מהרגע שנשפט על ידי פונטיוס פילטוס, הנציב הרומי, ועד לגבעת הגולגולת (גולגותא בארמית), אשר עמדה אז מחוץ לחומות העיר. לפי האמונה הנוצרית, ישו קם לתחייה שלושה ימים לאחר מכן.

בין היתר, אני מדריך צרפתים ואיטלקים, קתולים או אנשים שגדלו בדת הקתולית, ולכן אני מרבה להדריך במסלול זה בירושלים. לאחרונה, אני מדריך שם תיירים ישראלים המתעניינים בהיסטוריה של הנצרות, והסיור מרתק אותם מאוד.

לאחרונה, במהלך חופשה בסיציליה, בעיר נוטו, נחשפתי ליצירותיו של צייר איטלקי צעיר ומודרני המתמקד במחזור התפילה הנוכחי. חוויה זו עוררה בי מחשבות על האופן שבו אמנים לאורך התקופות, ובפרט אמנים מודרניים ופוסט-מודרניים, התייחסו לנושא הוויה דולורוזה.

ה-Via Crucis (דרך הצלב) הוא פולחן קתולי הכולל סדרת תפילות העוקבות אחר מסעו של ישו, הנושא את הצלב אל הגבעה שבה יצלב, לאחר משפט מוטה וגזר דינו של המושל הרומי, פונטיוס פילטוס. למידע מעמיק יותר בנושא, לחץ כאן. פולחן זה עוסק ברגעי הסבל הפרטיים, המשמשים כמטאפורה לסבל האנושי: משא הצלב הכבד, כאבה של האם, הייסורים הפיזיים, העזרה לזולת, האמפתיה, טיפת הזיעה, טיפת הדם, וחולשת הגוף. האדם מתמודד עם רשעות הלב ועיוות הצדק בדרכו למפגש שערורייתי ומחריד עם עוול ומוות אכזרי. עבור הנוצרים המאמינים, מדובר בזוועות שביצעה האנושות באלוהים עצמו, שירד לקרבתה כדי להצילה.

בכל כנסייה קתולית ניתן למצוא את תחנות הצלב, המוצגות על הקירות, בפסלים בחצר או ברחובות העיר, וכן במקומות עלייה לרגל מפורסמים כמו לורד בצרפת או פטימה בפורטוגל. המאמין הנוצרי יכול לחוות את המסע הרגשי הזה גם בכנסייה הקהילתית שלו. נוסח התפילה עשוי להשתנות, והתחנות עשויות להיות מיוצגות באופן פיגורטיבי או רק במספר לטיני, כדי שהמאמין יזהה את התפילה בשלב זה במחזור. הצליינים והפרנציסקנים בירושלים של ימי הביניים יצרו את מחזור התפילות במיקום המקורי, המשחזר לכאורה את הדרך שבה הלך ישוע בתוך העיר אל מקום הצליבה, שבתקופתו היה מחוץ לחומותיה.

במשך דורות, אמנים רבים הציגו את הפרשנות האמנותית שלהם לארבע עשרה התחנות הרוחניות הללו, לרוב בהזמנה מטעם כנסייה שביקשה עיצוב לתחנות תפילה לאורך קירותיה. התחנות מתארות בדרך כלל את ההתרחשויות באופן ריאליסטי, אך לעיתים גם באופן מופשט, בהתאם לרוח האמנותית של התקופה.

רוֹבֶּרטוֹ פֶרִי Roberto Ferri

נולד: 1978

הקתדרלה המשוקמת של נוֹטוֹ, סיציליה

הקתדרלה בעיר נוטו שבסיציליה הזמינה ביצוע פוסט-מודרני של ארבע עשרה התחנות לאחר קריסתה בשנת 1996, בעקבות רעידת האדמה שהתרחשה בשנת 1990. הכנסייה שופצה, וכאשר ביקשו לשחזר את מסלול דרך הצלב בתוכה, פנו לאמן העכשווי האיטלקי רוברטו פֶרִי, המושפע מצייר הבארוק קאראוואג'ו ומהצייר האקדמי ההיפר-ריאליסטי הצרפתי אלפונס בוגרו מסוף המאה ה-19. בשנת 2013 הציג פרי את גרסתו לארבע עשרה התחנות של דרך הצלב בקתדרלת נוטו.

הצגת התחנות של פרי אינה מסורתית. הדגש מושם על הגוף ועל הפיזיות של ישוע. אף על פי שהוא קלאסיקן השואב השראה מאמנים כמו קרוואג'יו, דויד, אינגרס ובוגרו, הוא גם מתחבר להיפר-ריאליזם המודרניסטי ולסוריאליזם. פרי שם דגש על אלמנטים הומו-ארוטיים, גם בתמונות המוצגות בכנסייה. על אף שקיבל ביקורות נלהבות מהמבקרים, הכנסייה לא קיבלה בעין יפה את הפרשנות הזו לתחנות הצלב. היו שיחות על הסרת התערוכה מהכנסייה, אך השבחים היו כה משמעותיים, שהתמונות נותרו בינתיים בכנסייה.

ז'ָאן פּוֹל בּוֹנדיאוֹ Jean Paul Bonduau

נולד 1956

הקתדרלה של העיר לִיל, צרפת.

אמן זה נולד בעיירה לוס, הסמוכה לליל, במחוז הצרפתי של פלנדריה. הוא הוזמן לצייר את סדרת "דרך הצלב" בקתדרלת נוטרדאם-דה-לה-טרייל בליל, שהקמתה החלה ב-1854 והושלמה רק ב-1999, בעיקר בשל קשיים כלכליים. הכנסייה, שהחלה את דרכה בסגנון ניאו-גותי, הושלמה לבסוף בסגנון מודרניסטי. אמנים מקומיים רבים תרמו לכנסייה יצירות במגוון סגנונות. בונדיאו הוזמן על ידי הבישוף ליצור את סדרת "דרך הצלב", אשר הושלמה לקראת חג הפסחא 2004.

סדרת הציורים "דרך הצלב" של בונדיאו ריגשה אותי עמוקות. במקום להציג דרמה מרובת משתתפים, כפי שנהוג בדרך כלל בציורי הסדרה, האמן בחר להתמקד ברגשות האנושיים של ישוע, האיש הנישא אל מותו. הציורים מאופיינים בסגנון אקספרסיוניסטי: סקיצות המורכבות מכמה משיכות מכחול המבטאות רגשות כמו אכזבה, ייאוש, סבל, עייפות וחוסר אונים - אותם רגשות אנושיים שמחזור התפילות הטיפולי הזה שואף לרפא. האמן מתמקד במהות כל תחנה, כאילו הוא עצמו ניצב במקום ישוע. למעשה, זו תכלית הפולחן הזה.

ז'ָאן פּוֹל בּוֹנדיאוֹ Jean Paul Bonduau

אַנְרִי מָאטִיס Henri Matisse

1869 – 1954

קפלת הרוזארי, במנזר הדומיניקני בעיר ואנס, דרום צרפת

קיר דרך הצלב

דרך הצלב, בכנסיית הרוזרי בואנס, צרפת. 1951 אנרי מאטיס

אחת הכנסיות המודרניות המרשימות ביותר, שנחנכה בשנת 1951 עבור המנזר הדומיניקני בעיר ואנס, היא הקפלה של הרוזרי (Chapelle du Rosaire). הכנסייה תוכננה על ידי האדריכל אוגוסט פרה, אך עיצוב הפנים נעשה על ידי האמן הדגול אנרי מאטיס, שהיה כבר בסוף ימיו. מאטיס היה באותה תקופה בשיא יצירתו בתחום הקולאז'ים הצבעוניים, והכנסייה מעוצבת ברוח זו, עם צבעים ברורים על רקע לבן.

בכנסייה מצוירות התחנות של דרך הצלב על קיר אחד, בצפיפות ובשחור על גבי אריחי חרסינה לבנים, כאילו היו סקיצות ראשוניות לציור או שרטוטים של אדם במצוקה על קירות בית חולים. הן מתוארות בקווי מתאר כלליים בלבד, כאשר לצידן מספרים סידוריים. עם זאת, מכחולו של הצייר המיומן מצליח להעביר בקו אחד את רגעי החרדה והפחד הקיומי.

בתמונה שלהלן, מוצגים אנרי מאטיס והאחות ז'אק-מארי, אשר שימשה כמטפלת ודוגמנית עבור מספר מציוריו (בשמה הקודם מוניק) ולאחר מכן קיבלה על עצמה את נדרי הנזירות. בין השניים התפתחה ידידות אמיצה, וביחד תכננו את עיצוב הפנים של הקפלה עבור מנזר הדומיניקניות אליו הצטרפה.

את "דרך הצלב" הוא צייר לאחר מחקר של שנים ויצירת סקיצות רבות. על פי המסופר, את הגרסה הסופית הוא צייר בצבע שמן, תוך שימוש במכחול המחובר לחכת-דייגים, בביצוע אחד ובעיניים עצומות.

מבנה הכנסייה מבפנים

אנרי מאטיס, 1950 דרך הייסורים של הצלב

1 המשפט 2 קבלת הצלב 3 נפילה ראשונה 4 פוגש את אמו 5 שמעון מקירני 6 המטפחת של ורוניקה

7 נופל בשנייה 8 נוזף בבנות ירושלים 9 נופל בשלישית 10 ההפשטה 11 המיסמור לצלב 12 צליבה ומוות

13 ההורדה מהצלב 14 ישוע מונח בתוך קברו.

האב אנדריאה מרטיני Padre Andrea Martini

1967

דרך הצלב, קפלת הההופעה הקתולית, כנסיית הקבר הקדוש, ירושלים

תחנות I עד VII.

(משמאל לימין) המשפט, קבלת הצלב נפילה ראשונה, מפגש עם האם שמעון מקירניי ורוניקה ונפילה שנייה.

תחנות VIII עד XIV והתחייה. מנחם נשות ירושלים, נפילה שלישית, הפשטה, מסמור לצלב, צליבה, הורדה מהצלב ההנחה בקבר והתחייה.

אפילו בכנסיית הקבר בירושלים, הנחשבת לקודש הקודשים של העולם הנוצרי, הכנסייה הקתולית אפשרה פרשנות מודרניסטית ומובחנת לתחנות הויה דולורוזה, המוצגות כצללים מרוכזים על קיר אחד. ניכרת כאן השפעתו המינימליסטית של מאטיס. התחנה הראשונה מתארת את ההצלפה, ובנוסף לכך, ישנן חמש עשרה תחנות, בהתאם להוספתו של האפיפיור יוחנן פאולוס השני: תחנת התחייה היא התחנה החמש עשרה, אף שאינה ממוספרת כתחנה רשמית. מהלך זה נעשה גם כאקט אקומני, במטרה לרצות את היוונים האורתודוקסים, המכנים את כנסיית הקבר כנסיית התחייה.

הדת היא ישות דינמית ומשתנה, המותאמת לרוח הזמן. לעיתים היא משפיעה על הסגנון האמנותי ולעיתים היא מושפעת ממנו. מהמינימליזם של האמנות המודרנית של מאטיס, דרך המעבר לאישי ולאמת הסובייקטיבית הפוסטמודרניסטית אצל בּוֹנדיאוֹ, ועד להיפר ריאליזם והניאו-קלסיציזם של פרי.