וִיָה דוֹלוֹרוֹזָה, דרך הצלב

ישנם כמה טיולי יסוד בירושלים. עבור רוב היהודים טיול הבסיס הוא להר ציון, עיר דוד, הרובע היהודי, הכותל, מנהרות הכותל, שער יפו. רוב הישראלים לא ביקרו ברבעי העיר האחרים ואינם מכירים אותם. אולם אין להבין את מהותה של ירושלים מבלי להכיר את המרכזים של שתי הדתות הגדולות בעולם, הנצרות והאסלאם. אני מזמין אתכם לעוד טיול וירטואלי בירושלים, ב-וִיָה דוֹלוֹרוֹזָה (דרך הייסורים). רוב התיירים המגיעים לישראל הם נוצרים. הקתולים והאורתודוקסים שביניהם מחפשים את הנתיב האחד והמיוחד הזה בתוך העיר, שעבורו באו. לכאורה, ע"פ המסורת, זוהי הדרך בה נשא ישוע את צלבו מרגע שנשפט אצל פונטיוס פילטוס, הנציב הרומי ועד גבעת הגולגולת (גולגותא, בארמית), שעמדה אז מחוץ לחומות העיר. שם הוא נצלב ונפח נשמתו על הצלב, נקבר בסמוך ועל פי האמונה הנוצרית קם לתחייה, שלושה ימים אחר כך. חלוקות הדעות אם כאן עבר המסלול המדויק המתואר בברית החדשה. יש הטוענים כי הוא מבוסס על מסורות מאוחרות יותר, מימי הביניים וכי רק שמונה מבין התחנות מצוינות בברית החדשה. אוונגליסטים אמריקאים חושבים כי כל המסורת הזו מופרכת לחלוטין ולפיכך, פולחן זה אינו קיים אצלם כלל, והם אינם צועדים בנתיב זה. האמת היא, כי למיקום המדויק, לכאורה, אין חשיבות. מה המקום "המדויק" לאירוע המתואר במסמך רוחני ולא היסטורי הוא, בעיניי, ויכוח סרק... משל היינו מתווכחים היכן בדיוק הייתה קריעת ים סוף.

הוִיָה קְרוּצִיס (דרך הצלב) היא פולחן קתולי, מחרוזת תפילות, העוקבת אחר מסעו של ישוע המתייסר בנשיאת הצלב אל הגבעה עליה ייצלב. עניינה הוא הרגע של הסבל הפרטי: כאב האם, הייסורים הפיזיים, טיפת הזיעה, טיפת הדם, חולשת הגוף. האדם מול שרירות הלב ועיוות הדין בדרך אל המפגש הבלתי יאומן והנוראי עם מוות אכזר. עבור הנוצרים המאמינים - מעשי הזוועה שביצעה האנושות באלוהים עצמו, שירד אל קרבה, להושיעה.

המסע חולק על ידי הכנסייה הקתולית לארבע עשר תחנות של הצלב. בכל אחת מהתחנות ישוע נתקל ברגע של התמודדות עם רגש או עם המציאות סביבו. עולה הרגל מתמקד בסבלותיו של אדונו, ועורך חשבון נפש עצמי, בחינה ובדיקה אמונית עמוקה, כדי לטהר את נשמתו ולחזור בתשובה. לכאורה, מבחינתם של הקתולים, אין צורך לבוא לירושלים. בכל כנסייה קתולית תמצאו את ציוני התחנות של דרך הצלב על קירות הכנסייה או בפסלים בחצר או בחוצות העיר, וגם במוקדי עלייה לרגל מפורסמים, כמו בלורד שבצרפת, או ב-פטימה, בפורטוגל. מדובר במחזור תפילות קבוע אך רב-נוסחים, המשתנים מקהילה לקהילה. עולי הרגל והפרנציסקנים הנוכחים בירושלים מימי הביניים, יצרו את הפולחן וחיברו אותו למסלול פיזי, המשחזר את הדרך בה צעד ישוע בתוך העיר, עד אתר הצליבה.

ויה דולורוזה Via Dolorosa. זוהי מפת המסלול. עלינו לדמיין את ירושלים כפי שהייתה אחרי תקופת הורדוס אגריפס, בסביבות 33 לספירה. הקו השחור- תוואי חומת העיר העתיקה כיום. מצודת אנטוניה שולטת על הר הבית מצפון. כיום נותר צוק האבן עליו עמדה , אך מעליו בניין מוסלמי מימי הביניים. משם המסלול עובר בעיר, ע"פ מתווה הרחובות של היום. בסביבות התחנה השביעית, אמורה הייתה להיות חומה נוספת המסומנת כאן בצבע לילך. לא נמצאו אמנם שרידים שלה באזור, אך קיומה הוא מהותי לסיפור. אסור היה להיקבר בתחום העיר בין חומות ירושלים. באזור כנסיית הקבר נמצאו קברים יהודיים עתיקים, ולכן מניחים כי אתר הצליבה עמד אז מחוץ לחומות, וישוע נקבר לידו. כיום, כנסיית הקבר נמצאת בין חומות העיר. מיקום הקבר בתוך החומות היה נושא לוויכוח ואי הסכמה בין כנסיות נוצריות שונות. כיום מקובל על רוב הכנסיות להסכים על הבזיליקה של הקבר הקדוש (כנסיית הקבר) כמקום צליבתו וקבורתו של ישוע.

את התחנות אציג ואפרט בתמונות. חלק מהתחנות מצוינות ע"י סימונים פשוטים על קירות הרחובות, ובחלקן יש כנסיות קטנות. אציין רק כי חמש התחנות האחרונות נמצאות בתוך כנסיית הקבר עצמה. לדעתי, מי שלא עשה את הויה דולורוזה בירושלים לא ראה את העיר באמת. המסע מרגש ביותר ולו בשל הדבקות הרבה של עולי הרגל, המגיעים מארבע כנפות תבל. מאמינים אדוקים, לבושי בגדים ססגוניים מבֶּנִין או ניגריה, קוראנים וסינים נוצרים ושירתם הנלהבת, תהלוכות של איטלקים ודרום אמריקנים או קבוצות מתפללים מקולומביה וברזיל. מרחוק באו, ללכת ולו לרגע בין האבנים בהן צעד אדונם בדרכו האחרונה. זה פשוט מרגש. מלבד הכנסיות, יש אינספור דלתות נסתרות לאורך המסלול, הנפתחות אל עולמות מופלאים, אולמות תת-קרקעיים, מקומות מעל הרחובות ההומים, חלקם לאו דווקא קשורים לסיפור. מורה דרך טוב יבחר אלו מהן לפתוח עבור מטייליו במהלך הסיור, בהתאם להתעניינותם. שיאו של המסע בקבר ישוע, בתוך כנסיית הקבר הקדוש, שהיא אחד הבניינים המרגשים בתבל כולה, ובנויה מעל המקום המשוער בו נצלב ישוע, נקבר וקם לתחייה, על פי האמונה הנוצרית. מטיילים נוצרים רבים מסיימים את המסע דווקא בכותל, להיזכר ביהדותו של ישוע, מלאי סקרנות על דרך החיים, הלבוש ואופי התפילה היהודית, המעוררים אצל רובם התפעמות גדולה.

לא רחוק מתחילתו, המסלול עובר תחת קשת "אקה הומו", קשת מתקופת הקיסר אדריאנוס, המאוחרת ב100 שנה לאירוע הצליבה. היא הייתה דומה לקשת אדריאנוס בג'רש, ירדן, בתמונה הבאה. רגע זה אינו נכלל רשמית בין ארבע עשר התחנות. השער נבנה בסביבות 132 לספירה, באזור שבו עמדה כנראה מצודת אנטוניה, מפקדתו של המושל. פחות או יותר באזור בו נבנתה הקשת, עמד, ע"פ המסורת, פונטיוס פילטוס, המושל הרומי והציג להמון היהודי את ישוע, במילים "הנה האיש" (אֶקֶה הוֹמוֹ, בלטינית), והמשיך, כי אינו מבין מדוע הם חפצים במותו. ההמון השיב: צלוב אותו! דמו עלינו ועל בני בנינו! כך בברית החדשה. זהו רגע לא נעים למטייל היהודי, אם כי חשוב להבין כיצד נוצרה התהום הנוראה בין שתי הדתות, שהביאה למותם של כה רבים מבני עמנו לאורך ההיסטוריה. אולם בימינו, הדגש במסע הוא יותר אישי, כפי שאומרת תפילת הפתיחה באחד ממחזורי התפילה הקתוליים, ברוח החדשה של הכנסייה, המשתדלת להמעיט בתפקיד כלל היהודים לדורותיהם, ומאשימה רק את אותם שנכחו אז ודנו אותו למוות. הם קובעים: "אנו, כולנו הרשענו את ישוע, כל אחד מאתנו בשל חטאיו." הציור של אנטוניו צ'יסרי בסביבות 1870.

תחנה מס'1, ההרשעה

משפטו של ישוע אצל הנציב הרומי פונטיוס פילטוס. בישיבה לילית, מתחקרת הסנהדרין את ישוע ודורשת ממנו כי יחזור בו מקביעותיו שהוא המשיח בן האלוהים, ומאשימים אותו כי הוא מסית נגד רומא. ישוע מסרב. הם דנים אותו למיתה, אך מכיוון שהסמכות להוצאה להורג נמצאת אצל הרומים, פונים הכהנים ואנשי הסנהדרין למושל הרומי פילטוס, ומאשימים את ישוע בהסתה כנגד מלכות רומא וכי הוא מתיימר להיות מלך ישראל. פילטוס מתחקר את ישוע, בעוד ישוע עונה בתשובות חמקניות. המושל אינו מבין בדיוק את ההאשמות ומפציר ביהודים לחזור בם, כך ע"פ הברית החדשה. פילטוס לבסוף נעתר למנהיגי היהודים ולהמון שאיתם, כשהוא רוחץ ידיו מהעניין. ישוע מובל אל מותו בצליבה. (ציור של הצייר ההונגרי מיהאלי מונקשי 1881)

מצודת אנטוניה השקיפה על הר הבית ובית המקדש מנקודה גבוהה, שם עמד חיל המצב הרומי ומכאן תקפו כוחותיו של טיטוס בעת המרד הגדול בשנת 70 לספירה, 37 שנים אחרי צליבת ישוע. אנו רואים את נקודת התצפית המרהיבה על הר הבית מצפון, מהתחנה הראשונה של הצלב. מכאן יוצא מסעו של ישוע הנושא את צלבו על גבו.

התחנה הראשונה בתהלוכת "דרך הצלב". זהו הבניין הפנימי בבית הספר המוסלמי היסודי עומרייה ולכן תחנה זו לא תמיד נגישה לציבור הרחב. בנייתו החלה בשלהי התקופה העותומנית והסתיימה כבר בתקופת המנדט ב-1923. הוא עומד על חורבות מדרסה מוסלמית מימי הביניים, במקום בו עמדה, ככל הנראה, מצודת אנטוניה בתקופה הרומית. מכאן מתחילה בכל יום ו', התהלוכה של הפרנציסקנים עד לכנסיית הקבר. כאן, כנראה, נשפט ישוע על ידי הנציב הרומי פונטיוס פילטוס וכאן אישר הנציב את גזר דין המוות שהוציאה הסנהדרין. עולה הרגל מוזמן להציב לעצמו שאלות: מהו דין צדק? האם הייתי עומד בכך? האם אני דן אנשים לכף חובה בלי הוכחות? האם אני צודק בשיפוטיי על הזולת?

תחנה מס' 2, ההלקאה

התחנה השנייה: ההלקאה וקבלת הצלב. אחרי ניסיון אחרון לשכנע את ההמון לחון את ישוע, פילטוס מעביר אותו לידי החיילים, תמונה ראשונה, של גוסטב דוֹרֶה מ 1873. החיילים הרומיים מתעללים בו, קושרים אותו לעמוד ומלקים אותו. הם מניחים על ראשו כתר קוצים, בלעג, במקום כתר מלכות ישראל. ישוע מושפל ע"י המון זועם לצערם ואזלת ידם של חסידיו. הם מניחים עליו את הצלב. זו סצינה שיש לה אינספור ביצועים של גדולי האומנים הקלאסיים. אחד המפורסמים הוא ציור ההלקאה של צייר הבארוק האיטלקי קרוואג'יו, משנת 1603

קפלת ההלקאה

התחנה השנייה בירושלים מתבטאת בשתי כנסיות, אחת של ההלקאה, והשנייה של ההרשעה וקבלת הצלב. כנסיית ההלקאה נבנתה בשנת 1929 ע"י הארכיטקט האיטלקי אנטוניו בארלוּצי, Antonio Barluzzi שבנה אותה בסגנון ניאו-רומאנסקי המשלב ארט-דקו של התקופה. בגמלון העליון מעל הכניסה יש מדליונים המייצגים את ההתרחשות. משמאל: שוט הלקאה, רחיצת הידיים של פילטוס, כתר הקוצים, עמוד ההלקאה והשוטים, אזכור לשלט י-נ-מ-י, I N R I (ישוע הנצרתי מלך היהודים) שנתלה על הצלב לאות לעג. מימין למלאך: התרנגול שקרא שלוש פעמים, הסולם להעלאת הצלב, עוד שוט קוצים, החנית שווידאה את מותו של ישוע וכלי העינויים ולבסוף מצד ימין: שלושת המסמרים בהם חובר אל הצלב. למחשבה: תלאות וסבלות האנושות ויכולתנו למנוע סבל חינם.

בכנסיית ההלקאה יש כמה ויטראז'ים מרשימים המציגים את המאורעות בסגנון ארט-דקו של התקופה של התקופה בה נבנתה. הראשון, מציג את פונטיוס פילטוס רוחץ ידיו ומסיר אחריות מאשמת הצליבה. בויטראז' המרכזי, ישוע קשור אל עמוד ההלקאה. הימני, האחרון, רגע החנינה לבר-אבא, שההמון החליט לחון במקום ישוע.

תחנה שלישית, ישוע מועד בפעם הראשונה

ישוע מקבל על עצמו את הצלב ומתחיל במסע אל מותו. ציור של הצייר אל גרקו, ספרד 1580

הקפלה של התחנה השלישית: ישוע נופל בפעם הראשונה תחת משא הצלב. הקפלה נמצאת בתוך בית מרחץ טורקי ישן בפינת הרחובות ויה דולורוזה והגיא, קרוב לשער שכם. הפסל והצלב נעשו בידי אמן פולני שהצטרף אל חטיבה פולנית ששהתה בירושלים בחסות הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. כיום היא שייכת לכנסייה הארמנית-קתולית.

תחנה רביעית, ישוע פוגש את אמו.

ישוע פוגש את אימו הדואבת, המביטה חסרת אונים בבנה המובל אל מותו. כאן מריה מקבלת את השם גבירתנו של הצער, היגון העמוק של האם הרואה במותו של בנה. פסל זה נמצא בקריפטה של כנסיית גבירתנו של הצער, הארמנית קתולית התבליט - בכניסה לכנסייה.

תחנה חמישית, שמעון מקִירֶנֵה עוזר לישוע לשאת את צלבו.

תחנה חמישית: ישוע מתקשה בנשיאת הצלב. הסנטוריון הרומי המלווה אותו מבקש מעובר אורח מקרי, שמעון מקִירֶנֵה, לעזור לישוע בנשיאת הצלב. תחנה זו מעוררת חשבון נפש על מהות העזרה לזולת. האם עזרתי למישהו כאשר נדרשתי "לשאת את צלבו"? האם אני זקוק לעזרה וחושש לבקש? האם יש מישהו בסביבתי הזקוק לעזרה ואינו מבקש? למעלה, ציור הסצינה של הצייר הרנסאנסי איל סודומה 1510. בתחנה החמישית - יש קפלה קטנה, ולאחרונה הוסיף הוותיקן סדרת תבליטים המסמלים את התחנות. בנוסף, יש כאן אבן שחוקה על קיר התחנה שישוע הניח עליה ידו, על פי המסורת. רבים הצליינים הנושקים לה ומצטלמים. ליד תחנה זו הדרך פונה ימינה ועולה במעלה הגבעה, מהגיא.

תחנה שישית, ורוניקה הקדושה מנגבת פני ישוע במטפחתה.

תחנה ששית: במעלה הדרך ישוע נושא את צלבו ואשה זקנה יוצאת ומנגבת את פניו, וסופגת במטפחתה את הזיעה והדם הנוזלים ממצחו. באורח נס, פניו נותרים מוטבעים על הבד. זוהי המטפחת של ורוניקה, השמורה כאביזר מקודש עד ימינו בוותיקן. עמוד קטן מציין את המקום, הנמצא בצד כנסייה עתיקה: כתוב עליו בלטינית: "וורוניקה האדוקה את פני המשיח ניקתה במטפחתה". למחשבה: נטיית חסד והרחמים. ציור וורוניקה הקדושה של מַתיָה פּרֶטִי 1660.

תחנה שביעית, ישוע מועד בפעם השנייה.

התחנה השביעית מציינת את נפילתו של ישוע, בפעם השנייה, תחת משא הצלב.

בראש העלייה, ברח' בית הבד, נמצאת התחנה השביעית, שוב מסומנת על ידי ציון בקיר וקפלה קטנה.

ציור של מתיאס גרונוולד 1524.

תחנה שמינית, ישוע פוגש את נשות ירושלים.

תחנה שמינית. ישוע פונה אל נשות ירושלים. "בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם, אַל תִּבְכֶּינָה עָלַי, כִּי עַל נַפְשְׁכֶן בְּכֶינָה וְעַל בְּנֵיכֶן, כִּי הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְאָמְרוּ: אַשְׁרֵי הָעֲקָרוֹת וְאַשְׁרֵי הַמֵּעַיִם אֲשֶׁר לֹא יָלָדוּ, וְאַשְׁרֵי הַשָּׁדַיִם אֲשֶׁר לֹא הֵינִיקוּ. אָז יֹאמְרוּ אֶל הֶהָרִים: פְּלוּ עָלֵינוּ! וְאֶל הַגְּבָעוֹת: כַּסּוּנוּ!"— הבשורה על פי לוקס, פרק כ"ג 31-27. ציור של הצייר הרוסי ניקולאי קושלב 1899, שנמצא בכנסיית אלכסנדר נבסקי, על הויה דולורוזה. התחנה השמינית היא רק ציון על הקיר. קטע זה של הדרך, על פי הידוע לנו כבר יצא מחומת העיר, וגם התחנה התשיעית, הבאה, אמורה להיות במקום, שבתקופת ישוע כבר היה מחוץ לחומות.

תחנה תשיעית, ישוע מועד בפעם השלישית.

התחנה התשיעית. ישוע קורס תחת משא הצלב בפעם השלישית. ציור של טינטורטו. צילום של מיקום התחנה התשיעית על גג כנסיית הקבר. שאר התחנות נמצאות בתוך מבנה כנסיית קבר.

אתר הצליבה, גוֹלגוֹתָא, בימי בית שני, תקופתו של ישוע.

עתה אנו מגיעים אל אזור הצליבה. יש כאן שחזור של האזור בתקופתו של ישוע, שנת 30 לספירה. פורסם ב'נשיונל ג'יאוגרפיק. מימין – חומת העיר ושער. אלו אמורים להיות במקום בין התחנה השביעית לשמינית, בפינת רחוב בית הבד ורחוב הח'נקה של ימינו, ליד חומוס לינא. אחר כך מתקדמים אל בליטת סלע. זוהי גבעת הגולגולת, (גולגותא) הניצבת מעל מחצבה נטושה. קברים ניכרים בקירות המחצבה. הצלבים מוצבים על המקום הגבוה. כיום, כנסיית הקבר בנויה על המחצבה הזו, וניתן לראות במרתפיה את שרידי המחצבה.

תחנה עשירית, ישוע מופשט מבגדיו.

התחנה העשירית. ישוע מופשט מבגדיו. ציור של אדווארד פלוז-פרין, 1920. הכניסה לכנסיית הקבר, מימי הביניים. התחנה העשירית היא המבנה עם הכיפה מימין לכניסה, הסגור לקהל.

תחנה אחת-עשרה, המיסמור אל הצלב.

א. ישוע ממוסמר אל הצלב, ציור של גרארד דוד 1481. ב. פסיפס בתחנה האחת עשרה, בכנסיית הקבר.

תחנה שתיים-עשרה, הצליבה. ישוע מת על הצלב.

התחנה השניים עשר: ישוע מת על הצלב. אנו נמצאים על גבעת הגולגותא, מקום צליבתו של ישוע.הקהל כורע משני צדי המזבח לגעת במקום בו היה נעוץ הצלב. משני צדי המזבח, שרידי סלע הגולגותא.

ייצוגים שונים של הצליבה . בציורי רבים של מאורע זה, ניתן לראות גולגולת בבסיסו של הצלב. לפי המסורת, של אדם הראשון. מסופר כי היה קבור מתחת לסלע, וגם כדי לסמן את גבעת הגולגולת. ע"פ מסורת נוצרית, דמו של ישוע ניגר אל גולגלתו של אדם הראשון, וכך, צדיקי האנושות מלפני חייו של ישוע זכו לגאולה.

שמאל לימין, מלמעלה למטה:

left to right, top to bottom: Andrea Mantegna 1460, Montorfano,1497, Polenov 1898, Paolo Veronese 1582, Vredeman de Vries 1596, Nesterov 1880, Vereshchagin 1887, Koshelev 1880, Repin 1869, Vasnetsov 1896

תחנה שלוש-עשרה, ההורדה מהצלב.

התחנה השלושה עשר הרשמית היא פסל "סטאבאט מאטר" (כה עמדה האם) גבירתנו של הצער, חרב נעוצה בליבה. ההיכל הקטן נמצא מימין לאתר הצליבה. אולם רבים רואים במקום הזה, אבן המשיחה, את המיקום האינטואיטיבי יותר לתחנה השלושה עשר– הטהרה לגופו של ישוע לפני הקבורה. גופו של ישוע הונח, ע"פ המסורת על האבן, רגע לפני קבורתו הזמנת בקבר יוסף הרמתי, כי חששו מחילול שבת. הביטוי Stabat Mater מוכר לנו מיצירות מוסיקליות רבות, שנכתבו בהשראת מעמד זה. אחת המפורסמות היא סטאבאט מאטר של פרגולזי.משנת 1736.

הייצוג אמנותי המפורסם ביותר לרגע ההורדה מהצלב הוא פסל הפייטה של מיכאלאנג'לו. האם הדואבת עם גופת בנה. רוחייר ואן דר ויידן הפלמי מדגיש את יוסף הרמתי ואת התמוטטות האם. התמונה האחרונה היא של ההולנדי רובנס.

תחנה ארבע-עשרה, הנחת ישוע בקבר.

Station XIV, Jesus is laid in the tomb.

המבנה מעל הקבר הקדוש כיום והכניסה לקבר. זו התחנה האחרונה של דרך הצלב. שני אירועים נוספים מתרחשים במקום זה. א. התחייה. ישוע קם לתחייה (אצל האורתודוקסים, הכנסייה נקראת ביוונית ובערבית "כנסיית התחייה") כאשר פותחים את הקבר, בצאת השבת ביום א', הקבר ריק. ב. באותו יום מגיעה מרים המגדלית, תלמידתו של ישוע ופוגשת גנן וכעבור רגע, מתגלה לה כישוע שקם לתחייה. זה קורה בתחום שבין שני העמודים מוארים בצד הימני של התמונה למעלה. יש שם קפלה קטנה המאזכרת את המפגש. הוא מזהיר אותה במילים: "אל-נא תאחזי בי". Noli me tangere

התחייה של ישוע. ציור של קארל בלוך. התגלות ישוע למרים המגדלית. איבנוב 1835.

אני מקווה שנהניתם מסיור וירטואלי זה. אשמח לראותכם בקרוב בסיור אמיתי במקומות אלו.