מומלץ לרדת מהסוס.....

מדריך לכובשי ירושלים.

הגנרל אלנבי נכנס לירושלים ברגל בשנת 1917.

יש משהו עוצר נשימה בהגעה לחומות ירושלים. הלב מחסיר פעימה, לעתים, גם אצל החילונים ביותר. נכנסים לעיר הקודש. כמורה דרך (חילוני) אני תמיד מברך את התיירים במילים "ברוכים הבאים אל העיר הקדושה" אם בכניסה לירושלים ברגע שהיא נגלית אחרי מנהרת הראל, או אם בכניסה לעיר העתיקה. זהו רגע, ציון דרך. החומות חובקות, על פי האגדה, את מרכז העולם: אבן השתייה, האבן עליה השתית האל את העולם, בנה את העולם סביבה. יש תחושה בעיר, מן אנרגיה. כל חרכי העיר מלאים בפתקים, בכל מקום, שנעצו שם בני כל הדתות, ולא רק בכותל. מי שאינו אוהב את ירושלים, מוצא כי אווירה זו מעיקה. רוח האל קרובה.

ולפני הכניסה לחומות, אני מזכיר רגעים היסטוריים של כובשי העיר, שהיו חייבים להשכיל ולהקטין עצמם מפאת קדושתה. אלו שלא עשו זאת, נזכרו כעמי-ארצות.

הראשון המבסס את קדושת ירושלים הוא דוד, הכובש אותה מידי היבוסי והופך אותה לבירת ממלכתו. הוא מביא את ארון הברית שנדד בשדות זרים אל העיר, ומקדש אותה. שמואל ב', פרק ו' פסוק ה': "וְדָוִד וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל, מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי יְהוָה, בְּכֹל, עֲצֵי בְרוֹשִׁים; וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים, וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֱלִים". מיכל, אשתו הנסיכה, לועגת לו כי על שהוא "מְכַרְכֵּר בְּכָל-עֹז, לִפְנֵי יְהוָה; וְדָוִד, חָגוּר אֵפוֹד בָּד... לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו, כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים." הוא לא נותר חייב, ועונה לה: עִם-הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ, עִמָּם אִכָּבֵדָה." לֶקַח אפוד הבד נלמד על ידי כובשים מסוימים של העיר.

מוסיף הנביא זכריה (פרק ט' פסוק ט') "גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן, הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִיַם, הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ, צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא, עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר, וְעַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת". במקורות היהודיים, מכל מקום, הובהר כי מי שרוצה לאחוז בעיר, מן הראוי שינהג בה בענווה.

כאן ציור של הצייר הצרפתי בן המאה ה-19, ג'יימס טיסו, שביקר רבות בארץ ומפורסם באיורי התנ"ך והברית החדשה. בהיותו קאתולי אדוק, תיאר את כניסת דוד לירושלים עם ארון הקודש, באמצעות עולם הדימויים של כניסת ישוע לעיר ביום א' של הדקלים.

כובש נוסף, שכניסתו תועדה והיותה ציון דרך, היה פומפיאוס, המוזמן אל העיר ע"י נציגי שני הנסיכים

החשמונאיים הנצים, אריסטובולוס והורקנוס השני, בשנת 63 לפנה"ס. תומכי הורקנוס פותחים את שערי העיר בפני הרומאים אך תומכי אריסטובולוס מתבצרים בהר הבית ובמקדש. לאחר מצור של שלושה חדשים, פומפאוס מצליח לשבור את המורדים וכובש את הר הבית.

ואז, הוא עושה את אשר לא-יעשה ונכנס לקודש הקודשים, מקום בו רק לכהן הגדול מותר להיכנס פעם בשנה, ביום הכיפורים. היהודים עומדים חסרי אונים מול הפעלת הכוח הבריונית. פומפיאוס, אמנם, אינו נוגע בדבר ואינו לוקח דבר, אך הוא חילל את ההיכל. הוא מורה על טיהור ההיכל וחידוש הפולחן בו, אולם הצעד שלו נזכר לזרא, ולא רק ביהדות. הצייר הצרפתי ז'אן פוקה מצייר ב-1475 את רגע כניסת פומפיאוס אל קודש הקודשים.

כל ארבעת ספרי הבשורה של הברית החדשה מצטטים את הפסוק מספר זכריה, כאשר ישוע מבקש ביום כניסתו לירושלים ב"יום א' של הדקלים", שיביאו לו חמור לבן, והמונים עומדים לצדי הדרך מהר הזיתים אל תוך העיר, מנופפים בענפי זית ולולבים ומקבלים את ישוע בקריאות "הושענא, משיח בן דוד", (הבשורה על-פי מתי כ"א, הבשורה על-פי מרקוס י"א, וכן בלוקס י"ט וביוחנן י"ב) עד היום משוחזרת כניסה זו בתהלוכה המתקיימת מידי שנה, מהר הזיתים אל מתחם מנזר סנטה אנה. בתרבות הנוצרית, הכניסה על גב החמור, וכניסה לעיר ברכיבה בכלל, הפכה להיות מזוהה עם ישוע.

ציור משנת 1320 של פייטרו לורנצטי של יום ראשון של הדקלים.

כאן ציור משנת 1881 של ברנהארט פלוקהורסט, כניסת הניצחון של ישוע לירושלים. מקובל לחשוב על כניסתו של ישוע מבעד אחד משערי המזרח. או כניסה שעמדה במקומו של שער האריות של ימינו, או שער הרחמים הסגור (שער הזהב), אם כי יש לזכור שחומת העיר כיום היא עותומאנית ונבנתה ב- 1538.

אנו נעסוק בפרק זה בכמה כובשים של ירושלים ובאופן בו היו צריכים להתמודד על התקדימים של דוד וישוע, והטקסים אותם ביצעו, ונעמוד במקומות בעיר המציינים את כניסתם.

כובשים לא מכבדים...

שני הכובשים הבאים לא נכנסו בכבוד... טיטוס בשנת 70 לסה"נ שהורס את בית המקדש, בציור זה של דייוויד רוברטס מ-1850. אדריאנוס, ב- 132 לסה"נ הורס את העיר עד היסוד ובונה עיר פגאנית בשם אֶליָה קפיטולינה.

עֻמַר בִּן אלְחַ'טַּאב

איור צבעוני מתוך ספר ההיסטוריה המצויירת של העולם, מאת וורד ולוק פורסם 1882.

הכובש הבא כבר קובע תקדים. זהו עֻמַר בִּן אלְחַ'טַּאב, בראש כוחות האסלאם העולה, הערבים מחצי האי ערב, כובש את המזרח התיכון בלהט הדת החדשה. ירושלים זכורה להם מדברי הנביא הקדוש מוחמד והמסע הלילי לאל-אקצה, שם קיבל את הידיעה כי על המוסלמי להתפלל (צלאה) חמש פעמים ביום. ירושלים הנוצרית בהנהגת הפטריארך סופרוניוס הייתה מוכנה להיכנע בתנאי שעֻמַר בִּן אלְחַ'טַּאב, הח'ליפה השני אחרי מוחמד, יבוא לקבל את מפתחות העיר. והוא אכן מגיע בשנת 638 בראש צבאו ממדינה, ומפאת כבודה של העיר, יורד מהגמל, לובש כתונת שיער גמלים ונכנס ברגל אל העיר. מקובל לחשוב כי כניסה זו התרחשה בשער יפו של ימינו, שאז נקרא שער מִחְרַאבּ דאוד, ע"ש מצודת דוד הסמוכה. משם הוא מוזמן לכנסיית הקבר ואחר כך להר הבית, אותו הוא מטהר ומנקה מהפסולת שהשליכו שם הנוצרים. הוא קובע את המסמך ההיסטורי של 'תנאי עומר', ליחסים בין המוסלמים לנוצרים וליהודים. הכיכר, מיד בתוך שער יפו, נקראת על שמו עד ימינו. בהיסטוריה ייזכר כמי שהחל את השלטון המוסלמי בן אלף וחמש מאות השנה בירושלים (עם הפסקה אחת בתקופת הצלבנים) שנמשך עד תחילת המאה העשרים. כמו כן, גם כמי שהתיר את שובם של היהודים לירושלים.

הצלבנים

הצלבנים כובשים את ירושלים, תוך כדי מרחץ דמים נוראי, בהם נשחטו ללא רחם מוסלמים ויהודים בעיר. "הצלבנים כובשים את ירושלים ב-15 ביולי 1099" ציור של אמיל סיניול, 1847.

מנהיג נוסף עשה מחווה מפורסמת, שהעצימה את קדושת העיר. היה זה אחד ממנהיגי הצלבנים, גוטפריד מבויון (אחוזתו כיום בבלגיה). הוא עמד בראש הצבא ונחשב לטהור-מידות. האבירים הצלבנים בחרו בו למלך, והגישו לו את כתר הזהב של ממלכת ירושלים הקדושה. גוטפריד סירב לקחת את הכתר. "אני לא אשא על ראשי כתר זהב בעיר בה נשא אדוננו כתר קוצים". הוא קיבל על עצמו להיות מגן המקומות הקדושים אך לא מלך מוכתר. המחווה המרגשת מביעה את ענוותו של הכובש אל מול קדושת העיר. גוטפריד עצמו נהרג כעבור שנה, ואחיו בודלווין מבולון קיבל על עצמו את הכתר. מיקום האירוע? כנראה בכנסיית הקבר.

המעמד של דחיית הכתר מתוך ענווה הפך לאיקוני. כאן, על כרטיס-אוסף של חברה מסחרית מתחילת המאה ה-20, כחלק מהסדרה "היסטוריה בלגית" גודפרואה דה בויון דוחה את הכתר של ירושלים. סימן ההיכר של גודפריד מבויון נותר כתר הקוצים, שלשמו דחה את כתר הזהב של ירושלים.

קייזר וילהלם

המבקר המפורסם הבא הוא הקיסר הגרמני וילהלם השני, מלך פרוסיה ואלוף יחסי הציבור הגרועים. הוא מוזמן לחנוך שלוש כנסיות גרמניות בעיר, בביקור מלכותי מפואר ב-1898, סמל לברית האיתנה בין גרמניה לאימפריה העותומנית. וילהלם, אף כי ענווה הייתה ממנו והלאה, נחרד כאשר נדמה היה לו שהעותמנים הורסים עבורו את חומת ירושלים ליד שער יפו (הסתבר שלא הרסו) אך הוא בכל זאת רכב פנימה על סוסו הלבן. למרות שירד ממנו מיד והמשיך ברגל, הנזק כבר נעשה והתגובות על שחצנותו וחוסר צניעותו לא איחרו לבוא...

קריקטורה בעיתון צרפתי עושה חוכא ואיטלולא מכניסתו של וילהלם השני לירושלים, מחשיב עצמו כמשיח, ביום א' של התמרים. לבסוף - עוד אסון של יחסי ציבור.

הבריטים

הגנרל אלנבי מביס את הכוחות העות'מאנים והגרמניים בתום מלחמת העולם הראשונה וירושלים נכנעת לו. אופן כניסתו של אלנבי לעיר הקודש ב-11 בדצמבר 1917 והדברים שיכריז ברגע שיכנס לעיר נבחנו בקפידה ברמות השלטון הגבוהות ביותר, ואף טלגרפו לו הוראות מפורטות מלונדון כבר ב-21 בנובמבר, לפני שהקרב על העיר בכלל החל. ויליאם רוברטסון, ראש המטה הכללי האימפריאלי, יעץ לאלנבי על הצורך להיכנס לעיר רגלית וציין את הדוגמא של הקיסר וילהלם השני, שנכנס לעיר רכוב על סוסו: 'נאמר עליו כי "איש טוב ממנו - צעד..." ברור כי התנהלות הפוכה תביא יתרון.' גם באותו יום הגיעו מברקים מרוברטסון לאלנבי שסיפקו לו את הטקסט המדויק, שגובש על ידי קבינט המלחמה, של ההכרזה שיקרא ויפרסם בירושלים בכניסתו. הוא נתבקש לשים לב: 1. לאופן בו מקבלת אותך האוכלוסייה. 2. שתיכנס לירושלים ברגל. 3. שתנקוט באמצעי זהירות לשמירה על מקומות קדושים. וכו… וכך היה. ( ארכיון משרד המלחמה 33/946).

הכובש האחרון: משה דיין. ב-7 ביוני 67. דיין נכנס דרך שער האריות, ממזרח. הוא מגיע עם הנגמ"ש ועם צוות צלמים, ובתור אדם שהכיר את ההיסטוריה, דאג שלא לחזור על אקט השחצנות של וילהלם וללמוד ממידת הענווה של אלנבי.

הוא ירד מהנגמ"ש, מזמין את עוזי נרקיס, אז אלוף פיקוד המרכז מימינו ואת הרמטכ"ל יצחק רבין משמאלו ושולח את הצלם קדימה, לצלמו נכנס ברגל בשער האריות.

הצילומים נעשו, כמובן, יום אחרי הכיבוש, ובויימו בקפדנות לצורך יחסי הציבור.

מזמין אתכם להצטרף לשלושת הפרקים הבאים, על סמלים ודגלים בירושלים.