סמלים באבן, סמלים ברוח - א

פרק א'- הסמלים הדתיים בירושלים

מבוא

שאו עיניכם למעלה, בטיולכם הבא בירושלים, או הביטו בדלתות ובשערים ותראו כי העיר מלאה בסמלים: חלקם חקוקים באבן וחלקם מתבדרים ברוח, כמו כאן למעלה, במנזר פרנציסקוס הקדוש אצל חדר הסעודה האחרונה, על הר ציון: צלב ירושלים חקוק באבן ונישא על הדגל. זו תחילתה של סדרה חדשה, בת שלושה פרקים, על הסמלים שרואים בירושלים ומקומות אחרים בארץ.

העיר ירושלים נתפסת בעיני רבים כמרכז העולם. בימים כתיקונם, רואים את המספר העצום של עולי הרגל והתיירים מרוב דתות העולם, העושים דרכם לעיר הקודש. עבור חלקם זהו מסע רוחני, עבור אחרים, העניין בהיסטוריה העשירה של העיר מביא אותם לכאן. לאורך הדורות, השאירו הקבוצות הדתיות הללו את חותמן, את בנייניהן ואת בתי התפילה שלהן. חומר ורוח עומדים קשורים אלו באלו במהותה של ירושלים. למעשה, הארץ כולה היא פסיפס של בעלויות קרקע, השייכות למגוון שלם של גופים לאומיים ודתיים. יותר מכל ניכר הדבר בירושלים עצמה, בה הנוכחות והבעלויות על קרקעות דרשו הנכחה של הגופים השונים כדי לסמן את הטריטוריות ואת נכסי דלא ניידי שלהם. מאות הכנסיות, המסגדים ובתי הכנסת מסמנים את עצמם בסימני שייכות עדתית, דתית ולאומית.

ונקודה אישית. מאז היותי ילד אהבתי דגלים וסמלים, אולי משהו בצבעוניות ובהבעה שלהם, אולי המשמעויות העמוקות החבויות בצבעים ובצורות. אין ספק שכל דגל וכל סמל הוא שיעור היסטוריה מאלף! בואו אתי לשם.

הפרק הראשון יעסוק בסמלים דתיים, השני בסמלים חילוניים של ריבונות ושלטון והפרק האחרון יעסוק בסמלים הישראליים והפלסטיניים. את כל אלה נחבר עם טיולים בשטח.

בפרק ראשון זה אעסוק ביתר הרחבה בסמליות הנוצרית הדתית , ופחות ביהודית ובמוסלמית. אחת הסיבות לכך היא כי אצל היהדות והאסלאם יש סלידה מהבעה פיגורטיבית כדי למנוע עבודה זרה, והן השתמשו דווקא באות הכתובה ובקליגרפיה שלה כביטויים אסתטיים. בפרק השלישי ארחיב יותר על סמלים היהודיים והמוסלמיים.

סמלים יהודיים עתיקים

ההגבלות היהודיות על פסל ומסכה צמצמו את הסמלים היהודיים העתיקים לארבעה-חמישה בלבד, אף כי מסופר במקרא על מערכת של סמלים הראלדיים[1] בסיסיים ("דגלי"-סמלי שבטי ישראל, נחושתן, הנחש של משה, ועוד ) אולם לא נותרו לנו דוגמאות חזותיות ברורות לסמלים אלו, אלא רק מתקופות מאוחרות יותר. הסמלים המאפיינים ביותר, שעל פי נוכחותם מאפיינים בתי כנסת עתיקים החל מהמאה הראשונה לפנה"ס, הם מנורת שבעת הקנים, שהיא הסמל העתיק והמובהק של היהדות, ע"פ רוב בלוויית שופר, לוחות ברית, לולב או מחתות המקדש.

[1] הרלדיקה (Heraldry) היא השפה החזותית של סמלי האצולה האירופאים: מערך שיטתי של צורה וצבע המסמלים מוצא ומעמד. לשפה חזותית זו כללים נוקשים ומפורטים והיא נמצאת בבסיס שפת הדגלים הלאומיים של ימינו. היא פותחה בימי הביניים, גם כאן בארץ, החל מהמאה ה-12, וחלק מהסמלים שנוצרו כאן הובאו לאירופה

למעלה: פסיפס בית הכנסת ביריחו (מאה שלישית לספירה) מנורת שבעת הקנים, שופר ולולב והכתובת שלום על ישראל. מנורת שבעת הקנים על קיר בית ברובע ההרודיאני בירושלים, כנראה מאה ראשונה לספירה (צילום: Evi Horowitz) למטה: רצפת בית כנסת עשויה פסיפס אבן וזכוכית מהמאה החמישית לספירה, נמצאה בבית שאן. משמאל למנורות, מחתות המקדש, מימינן שופרות. רוב המומחים החוקרים את התקופה גורסים כי המבנה במרכז הוא ייצוג של ארון הקודש בתוך היכלית אבן.

כאמור, עוד על נושא הסמלים היהודיים בהרחבה בפרק השלישי והאחרון.

הסמלים הנוצריים

סמל הצלב הוא המתומצת והאפקטיבי ביותר מבין הסמלים הדתיים ומופיע החל מהמאה הרביעית. קודמים לו סמלים אחרים אצל הנוצרים. הסמל החשוב מבין הראשוניים הוא הכריסטוגרמה: שילוב אותיות וסמלים המאזכרים את שמו של ישוע. זהו סמל נפוץ מאוד בכנסיות ירושלים וכמו הצלב עצמו, פופולרי אצל כל הזרמים והעדות הנוצריות, אולי בשל ראשוניותו. סמל זה הוא הכריסטוגרמה כִי–רוֹ χ ρ, שילוב האותיות היווניות שהופיעה, על פי האגדה, בחלומו של קונסטנטינוס (337-272) שהתמודד בקרב מורכב על המעמד של קיסר רומא. לבסוף, נותר מול יריב אחד, מקסנטיוס, עמו הגיע לעימות בלתי נמנע בשערי רומא, בקרב מכונן שנקרא הקרב על הגשר המילווי, בשנת 312 לספירה. ההיסטוריונים הרומיים, במיוחד אוזביוס, מספרים על חלום שהיה לקונסטנטינוס בלילה הקודם לקרב: מלאך נגלה אליו, כשהוא מושיט לו את סמל הצלב ואומר לו "בּסמל זה-תכבוש!" (ביוונית: Εν Τούτῳ Νίκα בלטינית: In hoc signo vince. הסמל שהציג לו המלאך הוא כריסטוגרמה עם אותיות המפתח של השם "כריסטוס" כי-רו" X-P . המלאך הורה לו להציב את הסמל על המגינים של חייליו. ואכן, קונסטנטין ניצח בקרב והיה לקיסר רומא. מספרים שהייתה זו אימו, שכבר אז התנצרה, שהשפיעה עליו ושדרכה הגיעה אליו הסימבוליקה הנוצרית. סמל זה נמצא כמעט על כל כנסייה בירושלים כסמל נוצרי מלכד.

מלמעלה: הפרסקו המופלא של פיירו דלה פרנצ'סקה בכנסיית סן פרנצ'סקו באָרֶצוֹ, המתאר רגע של תפנית היסטורית: את קונסטנטין הישן ואת חזיון המלאך, בעוד נערו שומר על מיטתו. אחריו, ציור פופולרי המתאר את החזיון של קונסטנטינוס, כפי שתיאר אותו אוזביוס, כאילו קרה באור יום מלא בנוכחות חיילים. פסלו של קונסטנטין. הסמל המסוגנן של ה- P X (כִי-רוֹ, ה"כריסמון)" והאותיות אלפא ואומגה (כאמירתו של ישוע אני לכם מאלף עד תיו). נס הגדודים, ה'לָאבָּארוּם' הרומי עם הכריסמון. לבסוף, כריסטוגרמה לטינית של הכנסיות המערביות: האותיות Jesus Hominum Salvator J H S ישוע מציל בני-האדם, הנמצא על מזבח כנסיית המשיח, מול הכניסה למגדל דוד בירושלים.

למעלה: ציורו האפי של רפאלו על הקרב בגשר המילווי. למטה: פרט מהציור עם המשפט:"בּסמל זה-תכבוש!" (ביוונית: Εν Τούτῳ Νίκα)

קיימות כריסטוגרמות רבות על כנסיות בארץ. כמה דוגמאות: מלמעלה: שלושת הסמלים מעל הכניסה לכנסיית גתסמני (גת-שמנים) בנחל קדרון, ירושלים המזרחית. הכריסטוגרמה הזו מהווה את סמל המשלחת הקיסרית הרוסית לארץ הקודש על חצר סרגיי במגרש הרוסים. הכריסטוגרמה האדומה בחצר כנסיית הבשורה בנצרת.

במאה השנייה והשלישית התבסס הצלב כסמל הנוצרי ונוצרו לו וריאציות רבות.

עם תחילת הפיצולים בנצרות במאה החמישית החלו הכנסיות הנוצריות השונות לפתח סמלים שייחדו אותן מאחרות. מכיוון שירושלים עמדה מזה יותר מאלפיים שנה במרכז העולם של כל הזרמים הנוצריים, יש נוכחות גדולה של סמלי הכנסיות הבינלאומיות האלה בירושלים. הצלבנים פיתחו הרלדיקה אירופאית כאן, ואף היא ניכרת באבנים ובבניינים העתיקים של ירושלים, יפו, עכו ועוד ערים וכפרים בהם נכחו. עם הגעת המעצמות האירופיות לארץ הקודש במאה ה-19, הן מביאות איתן את סמליהן הלאומיים וסמלי הכנסיות הלאומיות שלהן.

הכנסייה היוונית אורתודוקסית

אחת הכנסיות הוותיקות בארץ הייתה היוונית אורתודוקסית. הפטריארכיה היוונית של ירושלים היא אחת מחמש הפטריארכיות המכוננות של הנצרות. היא הייתה אחת מתוך ארבע שפעלו באימפריה הרומית-ביזנטית. החמישית הייתה רומא, במערב. הכנסייה והליטורגיה שלה, וכן האימפריה דיברו יוונית. חלק מסמליה הם סמלי האימפריה הביזנטית.

סמל הפטריארכיה היוונית. למעלה- כתר המלכות. במרכז הסמל - מבנה הקבר הקדוש, הנמצא בתוך כנסיית הקבר (התחייה). הוא ניצב במרכז הסמל, מעליו היונה (דימוי לרוח הקודש, אוחזת צלב במקור, ברית חדשה מקבילה לזו של האדם עם נוח). מתחת לסמל, המפתחות שקיבל פטרוס - ומסמלים את מלכות השמיים והארץ.

הצלב של הפטריארכיה היוונית אורתודוקסית הוא צלב גיאורגיוס הקדוש, אדום על רקע לבן ועל הצלב שתי אותיות יווניות מוזהבות טאו ופי ΤΦ המסמלות את המילה 'טאפוס' קבר. הדגל מייצג את אחוות הקבר הקדוש. הוא מונף על כל הכנסיות היווניות-אורתודוקסיות בכל רחבי הארץ בצירוף דגל יוון, ולעתים הדגל הצהוב-שחור של האימפריה הביזנטית, עם הנשר הדו-ראשי. את סמל ה'טאפוס' ניתן לראות, מסותת באבן מעל כניסות או יצוק בברזל על שערים של בתים, השייכים לפטריארכיה היוונית.

הצלב הלטיני של ירושלים

פערים ועוינות בין ארבעת הפטריארכיות של המזרח: קונסטנטינופול, אלכסנדריה, אנטיוכיה וירושלים לבין הפטריארכיה הרומית התפתחו לאורך מאות שנים, כאשר רומא, בראשות האפיפיור טוענים לבכורה, בניגוד למזרחיים השומרים על עצמאות ואוטונומיה. העניין מגיע לפיצוץ בשנת 1052 כאשר נוצר פילוג בין הקתולים והאורתודוקסים, מחלוקת שלא החלימה עד היום. בשנת 1099 מגיעים נציגי הקתולים המערביים לשחרר את כנסיית הקבר, שהייתה אז בשליטת המוסלמים הפאטימים ממצרים. הצלבנים מייסדים את ממלכת ירושלים הקדושה, הקתולית.

מנהיגם, גודפרי מבויון, קובע סמל חדש ובוחר צלב מיוחד לו ולממלכתו הנקרא מאז צלב ירושלים. הוא מתאפיין בצלב שווה צלעות מוקף בארבעה צלבים קטנים יותר. יש מחלוקת על הפרשנות: יש הטוענים כי אלו הפצעים של ישוע על הצלב: ארבעת פצעי המסמרים ופצע וידוא-ההריגה בחנית. אחרים טוענים שזהו ישוע וארבעת השליחים, כותבי ספרי הבשורות. כך או כך, ייחודו של הסמל והדגל הוא בצבעיו. על פי חוקי ניגודיות הצבעים בהרלדיקה, לעולם אין לעצב מתכת על מתכת. זהב מיוצג כצהוב וכסף מיוצג כלבן, ואין ניגודיות ביניהם. שאר הצבעים הם ירוק, כחול, שחור, אדום וסגול. אולם גודפריד מבקש ליצור יוצא מן הכלל. "בשל היות ירושלים עיר גאולת האנושות, היא ראויה ליוצא מן הכלל: שתי המתכות היקרות". יש אחרים, הטוענים כי מקור הצבעים בתהלים ס״ח: י״ד: אִם-תִּשְׁכְּבוּן, בֵּין שְׁפַתָּיִם, כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף וְאֶבְרוֹתֶיהָ, בִּירַקְרַק חָרוּץ. (ירקרק חרוץ: זהב משובח). סמל זה מאומץ כסמל ממלכת ירושלים והוא נמצא אפילו כיום על סמליהן של כמה משפחות מלוכה ואצולה אירופאיות, הטוענות, לפחות ייצוגית, לכתר ממלכת ירושלים הקדושה שחדלה, למעשה, להתקיים כבר בשנת 1291.

למעלה: צלב ירושלים זהב על כסף. עתה ברור מהיכן דגל מדינת הוותיקן מקבל את צבעיו המיוחדים של צהוב ולבן: ממשיך דרכה של ירושלים. פרשנות נוספת לצבעים מבוססת על מפתחות השמים והארץ המועברות מישוע לפטרוס: מפתח הזהב לממלכת השמים ומפתח הכסף לממלכת הארץ (מתי ט"ו : י"ט) . על הדגל האפיפיורי: המפתחות וכתר ההגמון המשולש של רומא. הנשר הקיסרי ההבסבורגי של הקיסר יוזף השני, 1780 עם סמלי כל נחלותיו. בצד הימני התחתון של הסמל- צלב ירושלים. הכתר העליון הוא של האימפריה הרומית הקדושה, הכתר משמאל - של אוסטריה ומימין של הונגריה. לבסוף, הסמל המלכותי של ממלכת שתי הסיציליות (מאה 19) גם שם, בחלק התחתון של המגן - דגל ממלכת ירושלים.

המשמורת של ארץ הקודש.

אחד הדגלים המתנוססים כמעט בכל הכנסיות הקתוליות בארץ הוא צלב ירושלים באדום על רקע לבן, דגל המשמורת של ארץ הקודש, Custodia Terra Sancta. בשנת 1219 מגיע פרנציסקוס הקדשו לקהיר, במשך מסע הצלב החמישי ונפגש עם הסולטן אל-מלכ אל-כאמל נאסר א-דין מוחמד, הנותן לו למעשה זכויות פולחן בארץ הקודש. העניין מתקבע ב-1333, כארבעים שנה אחרי גירוש ממלכת הצלבנים מהארץ, שהמסדר הפרנציסקני מקבל חזקה על כל נכסי הלטינים בארץ ובעצם מנהל את כל הנכסים הקתוליים עד חזרת הפטריארך הלטיני לירושלים ב-1837. אז כבר החלו מסדרים אחרים, כגון הבנדיקטינים, הדומיניקנים והסלזיאנים לרכוש נכסים עצמאיים.

סמל הקוסטודיה דומה במרכיביו לסמל הפטריארכיה היוונית: כתר האל, מתוכו יוצאת יונה, המסמלת את רוח הקודש. כאן על עננה, ניצב צלב המסמל את התחייה ושתי ידיים. האחת, הגלויה, היא זו של ישוע הצלוב, עם פצע המסמר. היד השנייה היא של פרנציסקוס הקדוש, שקיבל את ה"סטיגמטה", הופעת פצעי הצליבה של ישוע כסוג של התגלות. מתחתיו, צלב ירושלים האדום. זהו הסמל הקתולי הנפוץ בארץ, ומיליוני צליינים קונים תליונים עם סמל זה כעדות לעלייתם לרגל לירושלים. הקוסטודיה שולטת על כנסיות, מוסדות חינוך, מכוני מחקר, נכסים כלכליים ואדמות בכל המרחב האזורי: בישראל, הרשות הפלסטינית, ירדן, וקפריסין. המרכז האדמיניסטרטיבי שלה נמצא במתחם כנסיית המושיע הקדוש (סן-סלבדור) ברובע הנוצרי בירושלים. הקוסטוס, (השומר) הוא הנציג של המסדר הפרנציסקני בארץ. אולם את כלל המסדרים הנוצריים מייצג הפטריארך הלטיני.

סמל הקוסטודיה חקוק באבן על גדר הגן וסמל צלב ירושלים על שער הכניסה לגן הזיתים בגת-שמנים.

דגל הקוסטודיה הפרנציסקנית. בשל שליטתם של הפרנציסקנים על רוב הכנסיות הקתוליות בארץ, זהו אחד הדגלים הנפוצים בשטחי ישראל, הרשות הפלסטינית, ירדן וקפריסין. הוא מתנוסס על כנסיות, בתי ספר, מוזיאונים ומוסדות חברתיים השייכים לקוסטודיה.

זרמים נוצריים אחרים בירושלים.

משחר קיום הכנסייה בירושלים רבו בה פלגים וזרמים. כבר ב-451 לספירה בוועידת כלקדון, נוצר פילוג בדת הנוצרית בין הזרם המרכזי לבין כמה כנסיות אורתודוקסיות מזרחיות בנוגע לטבעו של ישוע. אלו היו "מונופיזיטיות" שטענו כי טבעו של ישוע אחד, בו נמזגות תכונותיו האלוהיות והאנושיות, בעוד הזרם המרכזי גרס כי יש היו לו שני טבעים נפרדים, אלוהי ואנושי, אך אלו אינם נמזגים, אלא קיימים בו-זמנית בתוך ישות אחת. בשל כך פרשו האוריינטלים, שכללו את הכנסייה הקופטית העתיקה של מצרים, הכנסייה האשורית-ארמית של סוריה, הכנסייה הארמנית, והכנסייה האתיופית. כל זה מעניין אותנו, כי לארבעת הכנסיות האלה יש נוכחות בולטת בירושלים.

הפטריארכיה הארמנית

קיימת קהילה עתיקת יומין של הארמנים בירושלים, והם זכו למעמד רשמי שווה לזה של היוונים בשל קשר זה. הם רואים עצמם כעם הראשון שהתנצר, עוד לפני התנצרותה של הקיסרות הרומית, ב-330 לספירה.

סמל הפטריארכיה הארמנית,(photo: Alex Albion) כמו בסמלים היווני והלטיני, היונה המייצגת את רוח הקודש יוצאת מתוך המשולש (השילוש הקדוש) מעל מבנה הקבר הקדוש מימין, אך גם מעל כנסיית יעקב הקדוש, מושב הפטריארכיה הארמנית. מעל הסמל, מצנפת ההגמון ומטת ההגמונות. התמונה הבאה היא של דגל הפטריארכיה וסמלה המיוחד לצד דגל ארמניה המונפים ליד קבר מרים, בכנסיית המולד בבית לחם ובעוד אתרים ארמניים, ובכל בתי העסק הארמניים בעיר.

הפטריארכיה הקופטית

הכנסייה הקופטית המצרית היא אחת מהכנסיות העתיקות ביותר של הנצרות. בסיסה במצרים, אך היא הייתה כמעט תמיד נוכחת בארץ, כי ארץ ישראל הייתה לאורך תקופות ממושכות בהיסטוריה תחת שלטון מצרי כזה או אחר. התקופה הארוכה ביותר בהיסטוריה המודרנית הייתה בין 1187 עד 1516 ע"י האיובים והממלוכים, ולאחרונה בין 1840-31 בתקופת איסמעיל פשה.

הצלב הקופטי האופייני, עם הכתובת בכתב הקופטי העתיק: "ישוע המשיח בן האלוהים". הכניסה לפטריארכיה ליד התחנה התשיעית של הצלב, על גג כנסיית הקבר. שם הכנסייה משתמשת בצלב הקרוסלט, המורכב מארבעה צלבים קטנים (מעל השער העגול).

הפטריארכיה האתיופית

נמצאת בעיר העתיקה ויש עוד כמה כנסיות ורכוש אתיופי בעיר. הנוכחות האתיופית בירושלים עתיקה מאוד, וקיים הקשר המפורסם בין המלך שלמה למלכת שבא. בית המלוכה האתיופי רואה עצמו כשושלת שהחלה במפגש זה בירושלים. הייתה זיקה קרובה בין הכנסייה הקופטית המצרית לזו האתיופית לאורך ההיסטוריה, אך בירושלים הייתה עוינות בין הכנסיות בקשר לסכסוך בנוגע לשתי קפלות בכנסיית הקבר.

סמל הפטריארכיה, וכפי שהוא מופיע מעל לשער הכניסה לכנסיית קידנה מהרת ברח' אתיופיה, ליד רחוב הנביאים. נא לשים לב לשני האריות השומרים על השער. הם בדמות גור אריה יהודה, סמל השושלת המסורתי, המחזיק בצלב ובדגל. מבנה הכנסייה והצלבים המורכבים שלה, ודגל אתיופיה מופיע ליד כנסיות האלה.

הפטריארכיה הסיריאנית

אחת העדות המרתקות היא העדה הארמית-סיריאנית. הם רואים עצמם שרידי העם הארמי, ואף כי כולם כיום דוברים ערבית, הם מתפללים בארמית ומזדהים לאומית עם העם הארמי. הם שומרים על הכתיב המיוחד שלהם. הם עדה קטנה מאוד ומונים כמה אלפים בודדים. מרכזיהם בבית לחם, בשכונה קטנה ברובע הנוצרי ובכפר ג'יש שבגליל. רוב חברי הכנסייה גרים בסוריה ובלבנון וסבלו קשות מידי דאע"ש במלחמת האזרחים.

דגל הקהילה הארמית-סיריאנית. סמל הפטריארכיה הסיריאנית. סמלים על חולצות צופים ארמים בירושלים, תזמורת חמת-החלילים של הקהילה בשער יפו בלד יום א' של הדקלים.

אנגלים, רוסים, גרמנים ורומנים.

אלה הם הוותיקים יותר. הכנסייה האנגליקנית מגיעה לכאן באמצע המאה ה-19 בתור "המיסיון להתנצרות היהודים", בשילוב של פרוטסטנטים אנגלים וגרמנים. הם מתפצלים לבסוף והלותרנים הגרמנים בונים מרכז נפרד מסביב לכנסיית הגואל בעיר העתיקה, הנחנכת על ידי הקיסר הגרמני וילהלם השני ב-1898. הרוסים מבצעים רכישות נרחבות מ-1850 לראות כאן ועל מוסדותיהם מתנוסס צלב הכי-רו בסמל המשלחת הרוסית הקיסרית לירושלים. הלותרנים מאמצים סמל הכולל את שֶֹה-האלוהים ומכיל את הצלב השחור של האבירים הטווטוניים מימי הביניים. הפטריארכיה הרומנית האורתודוקסית פותחת כנסייה יפה, סמוך לשכונת מאה שערים. בשנים האחרונות, גוברת הנוכחות של ארגונים אוונגליסטים מרחבי העולם וכן כנסיות נוספות. הבולטת ביניהם היא הכנסייה המורמונית, שבניין הקשתות שלה משקיף על ירושלים משיפולי הר הצופים.

סמל הכנסייה האנגליקנית לירושלים ולמזרח התיכון. סמל המשלחת הקיסרית הרוסית. סמל הכנסייה האפיסקופלית הלותרנית הגרמנית לירדן ולארץ הקודש, המכילים את צבעי גרמניה וירדן. לבסוף, סמל הכנסייה הרומנית. כל הסמלים האלה מתנוססים על דגלים לבנים.

הסמלים המוסלמיים

בעוד עולם הסמלים האירופיים הנוצריים מרבה להשתמש בסמלים פיגורטיביים (חיות, אנשים, צמחים וחפצים) המוסלמים, כמו היהודים, מיעטו להשתמש בסמלים והדגישו את האות הכתובה ואת העיצוב האמנותי שלה כאלמנט אסתטי מרכזי, יחד עם אלמנטים גיאומטריים אבסטרקטיים. יש מעט סמלים, כשהבולט הוא הסהר, כמה חפצים אותם אימצו נסיכים ממלוכים אך במיוחד שמו של אללה ﷲ ונביאו ﷴ ושמות חבריו שנכתבו באופן מסוגנן, היוו את הבסיס לסמלים. גם העותומנים המוסלמים הקפידו על כללים אלו.

למעלה, שמם המעוטר והמקושט של אללה והנביא מוחמד. הקליגרפיה הערבית והקישוטים המופשטים פותחו לכדי אמנות גבוהה במהלך הדורות. הרבה יצירתיות ודמיון באו לידי ביטוי, כמו גם הקסם וההשתאות שעוררו תבניות אסתטיות שנוצרו באמצעות חישובים גיאומטריים. כמובן, שמסורת אסתטית זו היא עתיקה מאוד וקלאסית והתפתחה בכל תרבויות העולם מאז ההיסטוריה הקדומה, אך אמנים אסלאמיים פיתחו אותה לדפוסים מורכבים וחדשים, כי ראו בחוקי הגיאומטריה חשיפת חוקי הטבע, היצירה של אללה. ישנם סגנונות קליגרפיים ערבים מורכבים (גופנים, בימינו), כמו כתב אל-כופי, אל-נסח', אל-ת‘ולת‘, אל-רוקעה, מוחאקק ואל-דיוואני, המשמשים גם לתפוס את העין לתובנות אסתטית ודתית. צורות קליגרפיות אלה משמשות גם כקישוטים.

מדליוני הקליגרפיה המעוטרת של שמות הראשידון, הח'ליפים היורשים הראשונים של הנביא מוחמד, מופיעים בדרך כלל בארבע פינות המסגד, בסמוך לכיפה, כאשר שמותיהם של אללה והנביא מוחמד מלפנים, כמו כאן במסגד בעכו. בתמונה הבאה, שמותיהם של הראשידון במסגד ייני ג'אמי באיסטנבול.

כמה סמלים יוצאים מן הכלל, כמו סמל הסהר והכוכב, הנמצא על דגלים של כמה מדינות מוסלמיות ועל כיפות המסגדים. הוא מוכר בדרך כלל כסמל מזהה לאסלאם למרות שאנשי דת מוסלמים מסוימים אינם אוהבים את השימוש בסמל הסהר כדי לזהות את דתם. לטענתם, לאסלאם, אין סמל, ומסרבים לקבל את מה שהם רואים בעיקר כסמל פגאני קדום. לכן, אינו בשימוש אחיד בקרב מוסלמים. העות'מאנים הם אלו שקידמו את הסמל והפכו אותו לפופולרי.

בירושלים אפוא, ישנם מעט סמלים מוסלמים. אחד מהם היה סמל הרדלי של המשנה למלך הממלוכי מהמאה ה-14, ששלט על סוריה וארץ ישראל, סייף א-דין תנקיז, שבנה בהרחבה בדמשק ובירושלים. סמלו היה הגביע, אותו בחר כסמלו לאיזכור מזרקת הטהרה הקרויה הגביע, אותה בנה על הר הבית. הסמל אומץ על ידי המרכז ללימודי ירושלים, מטעם אוניברסיטת אל-קודס.

כפי שאנו רואים בתמונות למעלה ולמטה, קליגרפיה, במיוחד זו של פסוקים מהקוראן, היא יסוד אסתטי מרכזי באמנות המוסלמית. פסוקים סביב כיפת הסלע וקליגרפיה כקישוט מעל מלון פאלאס משנת 1933 במרכז ירושלים (כיום וולדורף אסטוריה).

נעסוק ביתר הרחבה בסמלים הערביים והפלסטיניים בפרק האחרון.