סמלים באבן, סמלים ברוח - ג

פרק ג': דגלי תקומה ומאבק בירושלים

האריה התוקף, סמל שבט יהודה, טבוע בקיר עיריית ירושלים.

הקדמה

הסכסוך בין ישראלים לפלסטינים מעורר תמיד מחלוקות קשות. רצוני, בפרק זה, הוא כנראה משימה בלתי אפשרית: שכולם יהיו מרוצים ולא יתעצבנו; ישראלים ופלסטינים, דתיים וחילוניים, לאומנים ומתונים, ימניים ושמאלנים, מוסלמים, נוצרים, יהודים ודרוזים. אני מבטיח לעשות כמיטב יכולתי להשיג את המטרה הזו, אם כי אין לי אשליות גדולות שאצליח. הסיבה היא, ששתי הישויות הללו כל כך אקסקלוסיביות, כל כך מבטלות זו את זו וכה מנוגדות זו לזו. אבל אני אנסה להציג את הטיעון של כל צד באופן הוגן, ובאמת מקווה שרוב האנשים ירגישו כי הצד שלהם אכן קיבל ייצוג הולם, גם אם אינם מסכימים למסקנות או פרטים. סמלים מעוררים רגשות. זו מטרתם. וכן גם להרגיז, לערער ולזעזע את האויב, ולא משנה באיזה צד. אין ספק שאנשים ייפגעו מחלק מהסמלים כאן. אם יש למישהי.ו התנגדויות או השגות כלשהן לנאמר כאן, אבקש להביע אותן באופן מכובד, ענייני ובנימוס. שפה פוגענית, גסה ותוקפנית לא תתקבל.

דגלים וסמלים מבטאים בעידן המודרני זהות, אידיאלים, שאיפות, מסורות, היסטוריה. במדינה זו, יותר מאחרות, הם מביעים נוכחות נחרצת ובעלות. שני הצדדים המתמודדים מאוחדים בדבר אחד - ההדרה המוחלטת של הצד השני מכל סוג של סמל. זה עוזר ליצור את התחושה שמרגישים מבקרים רבים כאן וגם תושבי הארץ, שכאשר נכנסים לאזורים יהודיים או ערביים מרגישים שעוזבים מדינה אחת ונכנסים למדינה אחרת. זו ללא ספק התחושה בערים ובעיירות היהודיות והערביות הבלעדיות, אך גם במקום בו קווי הפרדה נראים או בלתי נראים, למשל, כאשר חוצים את ציר הרכבת הקלה בשדרות חיים ברלב בירושלים. כמובן שיש הבדלים גדולים יותר כאשר עוברים לאזורי הרשות הפלסטינית.

ישנם הבדלים גדולים במאפיינים האדריכליים ובהעדפות האסתטיות של שתי הקהילות ולכן טבעי שתפיסת הסמליות שלהם תהיה שונה. המדינה היהודית החדשה בישרה את המודרניות ופילוסופיה מכוּונת-עתיד. בנוסף לכך, התנועה הציונית, בראשית דרכה, נשלטה על ידי תנועת העבודה, שסמליה עוצבו בהשראה סובייטית, בתוספת סמלי לאומיות יהודית. הם נבדלו מהסובייטים בכך שאלו היו מזוהים עם הריאליזם הסוציאליסטי, והציונים נטו לסגנונות מודרניסטיים יותר, גם בארכיטקטורה (בהשפעת בית הספר של הבאוהאוס) וכך גם בסמליות. נטייה זו משתנה בימינו, כאשר גישות שמרניות של הימין והמפלגות הדתיות הופכות לדומיננטיות ומשתמשות בסמליות מסורתית יותר.

הפועל העברי, אייקון של תנועת העבודה הציונית, בסגנון מודרניסטי קונסטרוקטיביסטי בתערוכת תל אביב משנת 1934. וילה ג'לאת בשכונת טלביה, ירושלים: סגנון אקלקטי פלסטיני משנת 1926, עם נוסטלגיה לאדריכלות הממלוכית הירושלמית ולאריחי קרמיקה מקומיים מסורתיים.

התנועה הלאומית הפלסטינית שאבה את השראתה מתנועות במזרח התיכון, וניסתה לשמור על סולידריות ערבית, עם עליית הפאן-ערביות ואיזון בין לאומיות לאסלאמיזם. עם זאת, בשמירה על שאיפה של השתלבות במרחב הערבי, ניסו הפלסטינים לשמור על אופי פלסטיני ייחודי בניגוד לפאן ערביזם, או הלאומנות הסורית, שכללה את פלסטין כחבל הדרומי של סוריה הגדולה.

הם היו צריכים גם להתחשב בקיומן של קהילות נוצריות גדולות, כך שהכוח המאחד היה לכאורה לאומיות מקומית, שתכלול נוצרים ומוסלמים. קהילות יהודיות עתיקות מקומיות, "היישוב הישן" שחיו כאן במשך מאות שנים הוחרגו. היהודים, כבר באותה עת, היו משויכים לתנועה הציונית והיו, למעשה, הראשונים שהותקפו במהומות הראשונות ב-1920 ו-1929 בירושלים, ביפו ובחברון.

לפיכך, מלכתחילה, הלאומיות הפלסטינית נועדה ליצור עתיד לעם הפלסטיני, וליצור חזית מאוחדת כנגד מה שנתפס כהשתלטות עוינת זרה וקולוניאליסטית על הארץ.

הקומוניסטים, גם היהודים וגם הערבים, ניסו ליצור איזשהו מכנה משותף, אולם התייחסו אליהם כבוגדים ומשתפי פעולה בשני הצדדים.

ברור שלא הייתה התלהבות מרובה, אם לדבר בלשון המעטה, ליצור סמלים משותפים לשני הצדדים שהיו עסוקים בעיקר במלחמה ביניהם והבריטים ויתרו על הניסיון די מהר.

את הצבעים בהם בחרו שתי הקהילות לעצמן לא ניתן היה לערבב: כחול-לבן לעומת שחור, ירוק, לבן ואדום. לא נראה היה שיש מצב אפילו שאחד מהסמלים הלאומיים והדתיים שאומצו יהיה מקובל ולו במעט על הצד השני, אבל לא יאומן כי יסופר, היה יוצא דופן אחד! ענף הזית ועץ הזית.

העץ האופייני ביותר לארץ הזו, האהוב על כולם, מופיע על סמלים ישראליים ופלסטיניים כאחד. אפילו הבריטים גילו זאת.

בולים ומטבעות של המנדט הבריטי. הבריטים השכילו להבין שעדיף לא להסתכן ולהסתפק בענף הזית.

סמלי ישראל עם ענף עץ הזית: סמל המדינה, סמל העיר ירושלים וסמל צבא ההגנה לישראל.

סמלים פלסטינים עם ענף עץ הזית: הסמל הנשיאותי, בית חולים בירושלים וכוחות הביטחון הלאומי הפלסטיני.

שימוש עממי בלתי רשמי באותו סמל: סמל עץ הזית של חטיבת גולני (יש הגורסים שזה אלון) בעיצוב חולצת "גולני שלי" ועץ זית על חולצת טריקו טיפוסית ובה כתוב: "אוהב אותך פלסטין". ובזאת, למרבה הצער, חסל סדר דברים משותפים...

החיפוש הציוני אחר סמל לאומי

הציונות הייתה אידיאולוגיה חדשה, שהתפתחה במחצית השנייה של המאה ה-19. החידוש שלה היה כי ראתה את היהודים כעם בין העמים, על אף שהיו מפוזרים ברחבי העולם, בלי ארץ או שפה משותפת. זו הייתה גישה רדיקלית וחדשה שפותחה על ידי אינטלקטואלים יהודים חילוניים אחרי האמנציפציה. התפיסות שרווחו עד אז היו כי יהודים הם דת ולא אומה, או אולי מיעוט אתני עם מוצא גנטי מסוים (כפי שהגדירה אותם האנטישמיות המודרנית), אך לא היו להם את התנאים הדרושים לקיום ההגדרה של לאום. הציונות, אף כי ראתה עצמה כתנועה לאומית חילונית, התבססה על תפילות היהודים, בנות אלפי השנים לחזרה למולדתם, שאבדה כאשר הרומים הרסו את בית המקדש השני בירושלים בשנת 70 לספירה ופיזרו את היהודים בגולה. הציונים טענו כי את היהודים היפלו ורדפו ללא קשר לאמונותיהם הדתיות, בדיוק בשל היותם עם נפרד ומזוהה. הרעיון הציוני היה לחזור למולדתם ההיסטורית, כי רק שם יוכלו לבנות בית לאומי בו יהיו רוב ולא מיעוט חסר ישע, ויוכלו להגן על עצמם ככל עם. אף כי לא הייתה תנועה דתית, הם האמינו שפלסטינה תהיה תמריץ מספיק חזק להלהיב יהודים, דתיים או חילוניים, לתנועה לאומית ליישוב מחדש של ארץ ישראל הישנה והמובטחת. אבל היא לא הייתה ריקה.

תהליך השכנוע לא היה פשוט, גם של יהודים וגם של הגויים, אם כי היו רבים שהתלכדו סביב הרעיון, יהודים, דתיים וגם חילונים, ואפילו כמה קבוצות נוצריות תומכות, שראו בתחייה היהודית את תחילת הגאולה, ביאתו השנייה של ישוע.

בשנת 1897 התכנס הקונגרס הציוני הראשון בעיר באזל בשוויץ, והם חיפשו אחר סמלים.

החלום של התיישבות יהודית מחודשת בארץ ישראל החל לקרום עור וגידים עוד קודם לכן, בסביבות 1870. זו לא הייתה אידיאולוגיה לאומית במלוא מובן המילה, אך נדבנים יהודים החלו לממן פרויקטים שמסייעים ליהודי הישוב הישן בארץ ישראל, וגם למתיישבים חדשים. היו אלה המונטיפיורים מבריטניה ומשפחות רוטשילד, שבנו מוסדות צדקה וסייעו למושבות הראשונות. את סמלי האצולה המשפחתיים שלהם עדיין ניתן לראות בירושלים: זה של מונטיפיורי בטחנת הרוח שבנה בימין משה ובבתי רוטשילד ברובע היהודי בעיר העתיקה.

סמלי האצולה של מונטיפיורי ורוטשילד. שניהם היו בסגנונות הראלדיים אריסטוקרטיים אירופיים ולא ממש הלהיבו את הרדיקלים היהודיים ממזרח אירופה שהיו סוציאליסטים נעדרי אהדה כלשהי לאצולה האירופית, וגם לא את הבחורים שיצאו מהישיבות בשטעטלים ולא ידעו דבר על סמלי הגויים.

ראשית, היה ניסיון להחיות את המעט שהיה קיים בהרלדיקה היהודית, כלומר סמלי שבטי ישראל הישנים, המתוארים בתנ"ך בכתב. בשל העובדה שביטויים פיגורטיביים מעוררים אי-נוחות בכמה מסגרות דתיות, הם נדירים יחסית.

מגן דוד או שבעה כוכבים?

בבתי כנסת מסוימים, במיוחד בעקבות האמנציפציה היהודית, הופיע במאה ה-18 סמל חדש יחסית, אשר שימש בעבר כמרכיב דקורטיבי בבתי כנסת וספרי תפילה ללא משמעות או סמליות רבה. ככל שרכש את השם מגן (או כוכב) דוד, הוא הפך יותר ויותר לסמל ליהדות עצמה. הוא הפך לאייקון של יהודים ויהדות לעומת הצלב או הסהר, וככזה אומץ על ידי התנועה הציונית הלאומית, בדיוק מכיוון שלא היה בעל שום משמעות דתית מסויימת. גם כיום סמל זה אינו אהוד בקרב החרדים, כי הם רואים בו סמל לאומני לעומת דתי.

בנימין זאב הרצל, האידיאולוג ומייסד הציונות הפוליטית והמנהיג הציוני הראשון, דמיין מדינה מודרנית, מתקדמת, חילונית, שתדבק באידיאל של יום עבודה בן שבע שעות. הוא ניסה לשרטט דגל משלו, שהיו בו שבעה כוכבים. ניכר היה שדגל זה לא עורר מספיק השראה, אך הקונגרס הציוני הראשון עמד להתכנס בבאזל, הצורך בלוגו היה קיים ואכן אוּמָץ דגל, שאולתר כבר קודם בשתי מושבות בארץ ישראל, נס-ציונה וראשון-לציון (שעד היום מתנצחות על זכות הראשונים) בהשראת טלית התפילה היהודית ומגן דוד.

האיור הראשוני של הרצל, מגן דוד מוזהב. הדגל של הקונגרסים הציוניים הראשונים עם אריה יהודה השואג.

מה שידוע כיום כדגל ישראל אומץ על ידי הקונגרס הציוני העולמי, אולם לא כולם ששו להפוך אותו לדגל מדינת ישראל בשנת 1948, כי חששו שאימוץ סמל זה עלול לעורר בעיות עבור יהודי תפוצות ועלול ליצור רושם של נאמנות כפולה בארצותיהם. לכן, תחרות לעיצוב דגל למדינה שתקום הוכרזה בשנת 1947 וועדה ניסתה לבחור מבין הרשומות.

לבסוף, דגל הקונגרס הציוני זכה. הוא כבר היה בשימוש פופולרי נרחב ובהחלט היה הבחירה העממית. אבל הייתה לו בעיה: הוא ייצג רק את האוכלוסייה היהודית. נכון, הייתה תכנית חלוקה ובה אמורות להיות שתי מדינות: האחת יהודית, השנייה ערבית עם דגל משלה. הישות האחרת לא התממשה, אם כי לא מכבר הפלסטינים עיצבו דגל משלהם ואף הם לא נתנו בו כל ביטוי ליהודים. שני הצדדים עיצבו בעצם את דגלי המלחמה שלהם. לא נפתח שום פתח לצד שמנגד: כאילו שני הצדדים אמרו הארץ הזו היא כולה שלנו ובלתי עוד.

ומה קרה לשבעת הכוכבים של הרצל?

הם לא נעלמו לחלוטין. חברת הספנות העברית הגדולה "צים" אימצה את שבעת הכוכבים כסמלה והוא התנוסס על דגל החברה ועל ארובות האוניות שלה. בתמונה, האוניה תיאודור הרצל, אניית נוסעים של צים (1958-75). הסמל עדיין משמש בימינו כלוגו חברת הספנות. הם נמצאים גם על כמה דגלי ערים, כמו עיריית הרצליה, כאן.

סמל המדינה

הדיון הבא היה סביב סמל המדינה. בשל העובדה שכבר השתמשו במגן דוד, היה ניסיון להכיל גם את המגזר הדתי והחרדי, לסמל את הרעיון הנשגב כי מדינת היהודים היא מולדתם של כל יהודי העולם. כאן, לא היה כמעט ספק כי מנורת שבעת הקנים מובילה. גם מסיבות דתיות, אך גם בשל רגש עמוק: התבוסה של יהודה בידי האימפריה הרומית. מדינת ישראל רואה עצמה כהמשך היסטורי של מדינת יהודה הישנה וכמחזירה עטרה ליושנה. על קשת הניצחון של טיטוס ברומא יש תבליט של מנורת המקדש העתיקה, שנלקחה כשלל ניצחון. בחירת הצורה המדויקת של המנורה מקשת טיטוס, סימלה את תחיית הריבונות היהודית, למרות היות המנורה, במקור, תשמיש קודש ולא סמל לאומי.

התבליט המפורסם בשער טיטוס ברומא מראה את כלי המקדש שנלקחו שלל. ההעתק המדויק של מנורת שבעת הקנים בסמל מדינת ישראל. החנוכיה הטקסית מול הכנסת, שתרמה קבוצה של חברי פרלמנט בריטיים, רובם יהודים, בשנת 1956 והפך לאטרקציה תיירותית. הוא נוצר על ידי האמן היהודי-בריטי בֶּנוֹ אֶלְקָן ויש בו סצנות מההיסטוריה היהודית, מאירועי המקרא ועד לתקופה המודרנית, המתוארים בתבליטים על קני המנורה.

לקריאה נוספת : הסקיצות הראשוניות ואלו שלא הגיעו לקו הגמר: כך נבחר סמל המדינה מאת דניאלה סנטו-גרדוש וא. שמיר.

1. דגל הלאום 2. נס הנשיא 3. הנס הצבאי, דגל צה"ל

4. דגל צי הסוחר 5. דגל צי המלחמה 6. דגל הישראלי לירושלים.

לפלסטינים בעלי אזרחות ישראלית, יותר מחמישית מהאוכלוסייה, אין כל ייצוג בסמלי המדינה. למיעוטים אחרים כמו הדרוזים והצ'רקסים יש דגלים לאומיים שאינם נחשבים פוגעניים עבור ישראלים ומונפים בחופשיות, אפילו במעמדים רשמיים. הדגל הפלסטיני נאסר על פי החוק הישראלי, אולם מאז 1993 (הסכם אוסלו) האיסור אינו מיושם. אם כי מרבית הישראלים חשים נפגעים אם הוא מונף בתוך ישראל.

ככלל, כיום יש אווירה של הדרה הדדית עד כדי התעלמות מוחלטת. ניתן למצוא את שתי הסיכות הללו בכל דוכן מזכרות ברחבי העיר העתיקה. מפה של כל הארץ, כולה שייכת לצד אחד. המפה הישראלית כוללת את רמת הגולן. אולם משמעותן חמורה ביותר. הפלסטינים בגדה המערבית חיים ללא זכויות אזרח בסיסיות מאז 1967. אין להם זכות הצבעה בבחירות אזרחיות למדינה עמצאית בעלת ריבונות ובעלת סמכות וגם רצועת עזה נתונה, למעשה, לשליטה ישראלית. הדגל והסמלים הישראליים, נחשבים בעיני פלסטינים רבים לדגל של כוח כיבוש ושלילת זכויות אנוש. בעיני הישראלים, הדגל הפלסטיני על כל הארץ הוא הוכחה ניצחת כי הפלסטינים אינם מכירים בזכויות היהודים בארץ וגם לא בחלקה, ומהווה איום על המולדת החדשה-ישנה שנרכשה בקרבנות רבים. זו מהות הסכסוך.

פלסטינים: חלק מהעולם הערבי, אך עם עתיק בזכות עצמם.

אינטלקטואלים פלסטינים החלו לדון על זהות פלסטינית נפרדת זו מאז סוף המאה ה-19. ארץ ישראל נתפסה כחלק מסוריה הגדולה (אל-שאם) במשך מאות שנים, היא נשלטה בתקופה הממלוכית מדמשק וקהיר וכחלק מווילאט דמשק בתקופה העות'מאנית. לקראת סוף המאה ה-19, הבינו העות'מאנים כי ארץ ישראל הופכת ליעד אסטרטגי עבור המעצמות האירופיות, במיוחד לאחר כריית תעלת סואץ. זו הייתה הסיבה שהעות'מאנים הכריזו בשנת 1872 על ירושלים וסביבתה כמחוז קיסרי מיוחד, מוּסְטַשָרִיפָאט ירושלים (Kudüs-i Şerif Mustasarrıflığı). זה נועד להניא את האירופאים מלהשתלט על העיר, אך ללא הועיל, זה קרה 45 שנה לאחר מכן...

העות'מאנים התאחדו לברית עם כוחות הציר של מלחמת העולם הראשונה, גרמניה ואוסטרו-הונגריה, ששלחו כוחות כדי להגן על הארצות העות'מאניות והובסו על ידי הכוחות הבריטיים ובעלות הברית. כל מדינות הציר הובסו גם באירופה והתפרקו כאימפריות וכך גם העות'מאנים, שהפכו לרפובליקה הטורקית.

אולם, לבריטים היו עוד שני בעלי ברית באזור: הראשונים היו נסיכי החג'אז ההאשמים מחצי-האי ערב, להם הבריטים הבטיחו ממלכות חדשות בלבנט: סוריה, עירק וחלקים של ארץ ישראל. בתמורה, אלו תמכו בבעלות הברית ועזרו לדחוף את העות'מאנים מחצי האי ערב.

אך אז הבינו ההאשמים, כי קבוצה שלא נלקחה לגמרי ברצינות עד אז, קיבלה פרסים והוקרה על תמיכתה בבעלות הברית. תמיכתם התבטאה באמצעים כלכליים, במודיעין ותוך התחייבות להגן על האינטרסים הבריטיים באמצעות התיישבות בארץ, משהו שהבריטים לא תכננו לעשות בעצמם. בשנת 1917 הוכרזה הכרזת בלפור, בה הכריזה בריטניה על התחייבותה לאפשר יצירת בית לאומי לעם היהודי, תוך הקפדה על שמירת האינטרסים של האוכלוסייה המקומית. זה לא ממש הרגיע את המקומיים.

סדרה של עימותים ומהומות התפתחו בארץ וקהילות יהודיות הותקפו, עם נפגעים רבים במאורעות תרפ"א שנקראים על ידי הפלסטינים אינתיפאדת נבי מוסא. הייתה התפרצות נוספת, חמורה יותר, בשנת 1929 המכונה מרד אל-בוראק על ידי הפלסטינים ואצל היהודים מאורעות תרפ"ט. אז כבר היה ברור ש"סוריה הגדולה" לא תקום וההאשמים קיבלו את עבר הירדן לגבש בה ממלכה עצמאית. הפלסטינים נותרו בחסדי הבריטים, שבתורם היו עסוקים בלפתח תשתיות למדינה שאמורה להפוך למולדת יהודית, עם הגירה יהודית מאסיבית לתוכה. קווי היסוד להשתייכות הלאומית היו על בסיס שפה ותרבות והדגישו סולידריות מוסלמית-נוצרית. התנועות הלאומיות הערביות בחרו בתחילה בארבעת הצבעים הפאן-ערביים של שחור, לבן, ירוק ואדום של המרד הערבי בשנת 1916 (דגל ראשון). בשנות העשרים הפס הלבן עבר לאמצע. במרד הפלסטיני הגדול בשנים 1939-1936 שימש דגל עם סהר וצלב.

ארבעת הצבעים מסמלים את המורשת הערבית: שחור מייצג דגלים ששימשו בתקופת הנביא והיה גם צבע דגלי השושלת העבאסית. שושלת בית אומאייה השתמשה בדגלים לבנים. הפאטימים השתמשו בדגל ירוק ולבסוף, המשולש האדום מסמל מהפכה ואמנציפציה.

בשנת 1929, כתב העת "פלסטין" שפורסם ביפו, עודד את הקוראים הפלסטינים לשלוח הצעה לדגל פלסטיני מובהק. על פי מחקר של פרופ' תמיר שורק, הם הציגו את הצבע הכתום כמייחד את פלסטין, כאשר התפוזים הם היבול הנפוץ. Jaffa Oranges היו מותג בעל שם בינלאומי הרבה לפני שישראל ניכסה אותו אחרי 1948. רעיון הצבע הכתום לא ממש המריא. כמו במקרה של המכרז הציוני לדגל, כעבור כמה שנים, כבר השתמשו בדגל שהיה מאוד פופולרי ולא הייתה התלהבות או צורך של ממש בשינוי. יש לנו כאן כמה דוגמאות לניסיון זה. להלן כמה מההצעות המקוריות ועיבודן לצבעים ברורים.

כמה מההצעות בצבעים ברורים יותר (תמונות של Eugene Ipavec מאתרFOTW .)

הדגל אושרר שוב בשנת 1964 על ידי אש"ף ובשנת 1988, עם הכרזת המדינה הפלסטינית. הוא עדיין נחשב לדגל של מאבק והתנגדות נגד הכיבוש הישראלי ותופס מקום מרכזי בהפגנות ויצירות אמנות בחברה הפלסטינית. אם מסיירים בעיר עם אוכלוסייה פלסטינית, בין אם בנצרת בתוך ישראל, או בית לחם בשטח הרשות הפלסטינית, הדגל הוא עדיין אקט של התנגדות ומחאה.

כיפת הסלע כסמל לאומי-דתי.

סמלים נוספים שזכו לפופולריות הם מבנה כיפת הסלע, המסגד המונומנטלי בראש הר הבית/חראם א-שריף וכן דפוס הכאפיה, בעיצוב שחור לבן מיוחד, אך כיום גם בצבעים אחרים. לכיפת הסלע יש משמעות דתית, אסלאמית יותר ואילו הכאפיה היא סמל לאומי שאומץ על ידי יאסר ערפאת, שהפך אותו לסימן ההיכר שלו. בתמונות: קישוטים מסורתיים על קיר בית מוסלמי בירושלים לכבוד החזרה מהחג', העלייה לרגל למכה. הם כוללים צלליות של הכעבה במכה ושל כיפת הסלע, וכוכב מתומן, המופיע לאחרונה יותר כסמל פלסטיני חדש ומלכד (צילום: תמר הירדני). פירמידת הזעתר המפורסמת בחנות התבלינים 'אל-קודס' בשוק ברח' בית הבד בעיר העתיקה, עטורה בכיפת הסלע. ילד המרים דגם של המסגד ועוטה כפייה בכרזה של המשמר הנשיאותי ולבסוף, סמל כוח הביטחון הלאומי. סמל כיפת הסלע מככב גם בסמלי ארגוני החמאס והג'יהאד האסלאמי.

סמל הכאפיה. כיום יש נטייה לשילוב סמלים של כל התנועות, ברוח האחדות הפלסטינית. כפי שנוהגים גם בצד הישראלי, דגל פלסטין והכאפיה מכסים את כל שטח הארץ.

סמל המדינה

המדינה הפלסטינית אימצה כסמלה את הנשר של צלאח א-דין, המבוסס על תבליט שנמצא על קיר מצודת קהיר (נא לראות בפרק הקודם). יש כמה דיווחים על כך שהמצביא ההיסטורי השתמש בנשר על נס המלחמה שלו. בעולם הערבי קיימת מעין תחרות בין הנשר של צלאח א-דין לבין הבז של בני שבט קורייש. ברוב המדינות הערביות ממזרח לנו, למעט עירק, הבז של בני קורייש מככב בסמלים, כולל של סוריה, ירדן ומדינות המפרץ. קֻרַיְש (בתעתיק ערבי) היה שבטו של הנביא מוחמד, וגם של השושלת ההאשמית. לי, אישית, אין מושג מדוע דווקא הנשר נבחר עבור פלסטין. אני משער שאולי לבז היו יותר קונוטציות אסלאמיות בשל ההקשר לנביא? האם הנשר מרמז על מכנה משותף לאומי יותר שיכול לפנות גם לנוצרים? אשמח אם לקוראים יש תשובות לשאלות אלו.

למטה: סמל הנשיא הפלסטיני, סמל הביטחון המסכל, עם הנשר. אחריהם סמל המועצה המחוקקת הפלסטינית, עם הכוכב המתומן.

הדגלים הרשמיים

הראשון, היה ונשאר דגל המדינה. אחריו הדגל הטקסי, טעון בנשר וחרבות מוצלבות. שלישי, נס הנשיא עם סמל זהה, מוקף זר עלי זית ולבסוף הדגל העירוני של מזרח ירושלים, עם הכוכב המתומן.

למיטב ידיעתי, אין דגל חיל-ים ולא דגל מיוחד לצי הסוחר.

דגל משותף?

היו ניסיונות ליצור דגל משותף לישראלים ופלסטינים, אך אלה נדירים מאוד, בדרך כלל יוזמות של יחידים פה ושם או קבוצות זעירות. הסיטואציה הבסיסית היא של שליטה של עם אחד על עם אחר, ואין מה לדבר על סימטריה. הפלסטינים מתנגדים לכל נורמליזציה, כל עוד הם נמצאים במצב זה. רוב הישראלים אינם מוכנים להודות בו.

אין כל אווירה של שיתוף פעולה בשום צד מהצדדים, למעט כמה ארגונים לא-ממשלתיים, במיוחד בשמאל הישראלי או אירגונים זרים. רוב האנשים די פסימיים בנוגע לכל סוג של שלום. בכל מקרה, ישראלים היוזמים עשייה משותפת (כמו לוחמים לשלום, למשל) נחשבים לבוגדים בצדם, וכן גם הפלסטינים המשתפים עמם פעולה, מצדם שלהם. בכל זאת, שני העמים מתקיימים יחד באותה טריטוריה, הם עובדים יחד, לפעמים אפילו מתרועעים, צוחקים יחד, אוכלים יחד ואז פוגעים אלו באלו מדי פעם. רוב הזמן, חולפים אלו לצד אלו ומתעלמים ככל הניתן מקיומו של האחר, כאילו חיו בעולם מקביל. מרבית האנשים המגיעים מבחוץ מבולבלים ממה שהם רואים ודי נדהמים שזה לא נראה כמו שהם ציפו כשראו את החדשות בבית. זהו סוג מאוד מורכב ובלתי שגרתי של מלחמה מתמשכת.

סמלים אלה שראיתם, מביעים את שאיפותיהם ורצונותיהם הלאומיים המנוגדים של העמים ואת העובדה שלא השכילו עדיין למצוא רעיון מקובל הדדית של דו-קיום שיוכלו להסכים עליו, שיסבר את דעת כולם. רעיון פשוט ומובן שניתן לסמוך עליו ולהרגיש שאפשר לבנות במסגרתו את עתידם בשלום. היעדר זה של רעיון גורף, שמכיל את כולם ומקובל על כל הצדדים, מביא, למרבה הצער, למחסור בסמלים משותפים.