מרים הבתולה
מרים אם-ישוע - מריה הבתולה. האשה הראשונה בסדרת "הנשים שבנו את ירושלים" הייתה יהודייה, וזו עובדה שקל לשכוח. היא נולדה בדיוק בשנת 16 לפני הספירה
הנוצרית. קל לחשב, כי הספירה הנוצרית והכללית מתוארכות לרגע בו היא, בת 16, ילדה את ישוע... מותה המשוער, ע"פ המסורות הנוצריות, בסביבות 40 לספירה הנוצרית. היהדות מתייחסת אליה בכחש, במבוכה ולעתים בעויינות. העדות הנוצריות האורתודוקסיות, ובכלל זה היוונים, הרוסים, הארמנים, הקופטים, הסיריאנים וכן גם הנצרות הקתולית הרומית רואות בה את יולדת האל. אצל הקתולים והאורתודוקסים היא עומדת במרכזו של פולחן רגשי עמוק, כדמות מכילה, אוהבת ומנחמת, המתווכת בין האדם לאל ומשתדלת אצלו עבור בני אנוש.
גם בנצרות יש מסתורין וגם מחלוקת סביב דמותה, והסיבה לכך היא כי מעשיה בברית החדשה חשובים מאוד, אך מוגבלים. היא נותרת חידתית. מרים מקבלת את בשורת האל, ומתעברת באופן פלאי (בנצרת) ויולדת את בן-האלוהים, שהוא חלק מהאלוהות ע"פ הנצרות (בבית לחם). היא עוד מופיעה בסיפור נוסף הכרוך בנס המים והיין (כפר כנא) ואז, פחות או יותר נעלמת מספרי הבשורה. היא שוב מוזכרת בברית החדשה כנוכחת בירושלים אחרי הצליבה. לכן הנצרות הפרוטסטנטית מזכירה אותה בכבוד, כמי שילדה את בן האלוהים, אך בכך תם תפקידה. הם מסתמכים רק על הכתוב בברית החדשה. לכן הם מתעבים את הפולחן סביבה ורואים בו פולחן כמו-אלילי, מין תוספת מאוחרת, זרה לנצרות.
הקשר של מרים, מריה, עם ירושלים מבוסס על ספר בשורה חיצוני לברית החדשה, שהוא בעצם מין "הֶקְדֵמון" לסיפור ישוע: הבשורה ע"פ יעקב. זהו ספר מקובל על האורתודוקסים והקתולים, אך פסול בעיני הפרוטסטנטים, הרואים בו ספר אגדה, שאין בו כל התגלות דתית.
הבשורה, ציור של ליאורנרדו דה וינצ'י- המלאך גבריאל מביא לה את בשורת העיבור, אוחז בידו בשושן צחור.
הבשורה ע"פ יעקב מספרת כי מרים נולדה בסמוך לבית המקדש בירושלים, לאנה ויהויכין, שהיה כהן במקדש. אמה, אנה, הייתה נצר לבית דוד. אנה הייתה מבוגרת וחשוכת ילדים. כמו חנה, אם שמואל הנביא, מבטיחה אנה בתפילותיה לאל, כי הילוד לו תזכה יוקדש לעבודת האל במקדש אם אכן תהרה. כאשר נולדה בת, היא הפקידה אותה לשירות בבית המקדש כילדה. היהודים מסתכלים בביטול ובלעג על פרט זה, כהוכחה טמירה כי מי שכתב את הסיפור הוא בור ועם הארץ. אין דבר וחצי דבר במקורות היהודיים על ילדות המשרתות במקדש. גם חלק מהנוצרים מודעים לפרט זה ולכן מעמדה של בשורת יעקב שנוי במחלוקת בנצרות.
לעומת היהודים הפוסלים אותה, המוסלמים מכנים אותה "גבירתנו מרים בת אימראן (עמרם)" ומעריצים אותה כקדושה. אמנם יש כאן בלבול בין דמותה לבין מרים המקראית, אחות משה ואהרון, על שמה היא קרויה, אך המוסלמים ערים לכך שמדובר בשתי נשים שונות. בקוראן היא מתוארת כטהורה ונבחרת בין הנשים, כאם הנביא עיסא, הוא ישוע. גם אצלם, הוא נולד בלידת בתולין, והחל לדבר כבר בעריסה. לעומת זאת, אינם רואים בו בן האלוהים, אלא נביא.
ייצוגים של מרים באמנות.ראשונה: איקונה רוסית אורתודוקסית. במרכז: ייצוג אידיאליסטי קאתולי ולבסוף, מדונה כחושה וארצית של הצייר הרוסי הריאליסטי איליָה רֶפִּין, משנת 1896.
אף כי מרים אינה דמות מוכחת מבחינה היסטורית ומעשיה כמעט ואינם ידועים בברית החדשה, כל הביקורות הפקפקניות לא הפריעו לבוני ירושלים להפוך את העיר כולה לשיר הלל לנערה הצנועה שנולדה בה, על פי אותה מסורת. שמא דווקא מיעוט מעשיה ומסתוריותה היא זו שהלהיבה את דמיון המאמינים?
Fra Angelico 1435 הבשורה של פְרָהּ אנג'ליקו, סביבות
השפעתה על ירושלים מכרעת. רבים מאוד האתרים והכנסיות המוקדשים לה בעיר, אצל כמעט כל העדות הנוצריות והמוסלמים. חלק מהאתרים המרשימים בעיר נבנו לכבודה ובהשראתה, לכן ניתן לציינה כאחת הדמויות הנשיות המכוננות של ירושלים בת ימינו. בלי המסורות עליה, העיר הייתה נראית אחרת לגמרי.
סיפור מותה שייך אף הוא למסורות וסיפורי אגדה. רוב הזרמים הנוצריים מסכימים כי נפטרה או נרדמה בירושלים, במקום בו ניצבת כיום כנסיית הדורמיציון (ההירדמות) על הר ציון, וכי היא נקברה בנחל קדרון ממזרח לעיר, לרגלי הר הזיתים, אחרי תהלוכת לוויה ארוכה מהר ציון. משם, ע"פ המסורת 'נאספה' אל השמיים. (Assumption of the Virgin)
סצינת מולד חֲמוּרת סֵבֶר, איקונה בכנסיית קבר מרים האורתודוקסית בירושלים.
גבירתנו של שבעת הייסורים רגעי סבל שסבלה מרים בחיי ישוע: ברית המילה, הבריחה למצרים, ישוע נשכח בהיכל, ישוע נפגש עם אמו בעת נשיאת הצלב, הצליבה, ההורדה מהצלב, הקבורה.
בפרק הראשון של "הנשים שבנו את ירושלים" נעסוק באתרים המופלאים הקשורים ללידתה, חייה, מותה וקבורתה של מרים אם ישוע. לא נעסוק כאן בשלושה מקומות חשובים נוספים בחיי מרים: נצרת (הבשורה) עין כרם (הביקור אצל אלישבע דודתה) ובית לחם (המולד של ישוע). נתייחס אליהם בפרקים אחרים. ובכן, הבה נתחיל במסענו ממזרח לעיר העתיקה, בשער האריות, בחומה המזרחית של העיר. הוא נקרא בערבית שער השבטים, ע"ש שבטי ישראל, אך ידוע גם בשם באב סִטְנָא מַרִיַם (שער גבירתנו מרים) כי המסורת מספרת שנולדה ליד שער זה. בואו לטיול!
לידתה של מרים
תוך כמה צעדים פנימה משער האריות, פונים ימינה לדלת בבניין ונכנסים למתחם בית חסדא. יש שם את החפירות הארכיאולוגיות עוצרות הנשימה של ברכות בית חסדא. אלו היו בריכות מרפא, וישוע, ע״פ יוחנן פרק ה', בברית החדשה, ביצע כאן את נס ריפוי המשותק. אלה הן חורבות הבריכות מהתקופה הרומית, כנסייה ביזנטית, וכנסייה צלבנית הבנויה מעליה. במתחם ניתן למצוא גם את כנסיית סנטה אנה, שם נולדה מרים ע"פ המסורת. המתחם שייך לממשלת צרפת. הוא ניתן לה כתשורה ע"י העותומאנים. שם אגב, התעמתו שני נשיאי צרפת עם המאבטחים הישראלים, שלא הבינו כי המתחם הוא טריטוריה צרפתית.
כנסיית סנטה אנה נבנתה ע"י מליסנדה מלכת ירושלים ב-1138 מעל המערה שהיתה ע"פ המסורת ביתם של אנה ויהויכין. הר הבית במרחק 5 דקות הליכה מכאן (האזור מצפון להר הבית) ולכן, לא בלתי סביר כי לכהן-המקדש יהויכין היה בית בסמוך ל"עבודה". סלאח א דין בנה כאן מדרסה על שמו (כתובת ותאריך מעל הדלת) ב-1187 כאשר כבש את ירושלים מידי הצלבנים. ב- 1856 מסרו העותומאנים את המדרסה הנטושה והחרבה לצרפת, בתודה על תמיכתה במלחמת קרים. הצרפתים שיפצו את המתחם ומסרו אותו לניהול המסדר של האבות הלבנים, המסיונרים לאפריקה. בכניסה לכנסייה, פסלן של אנה ומריה בתה. כמו חנה בתנ"ך, שמסרה את שמואל לעלי הכהן במשכן בשילה, היא נשבעה למסור את פרי בטנה לעבודה בהיכל ה' בירושלים.
צליינים מכל העולם, כאן קבוצה מאפריקה, באים לשיר באקוסטיקה המדהימה של כנסיית סנטה אנה, מקום הולדתה של מריה הבתולה.
המקום הבא בו אנו נתקלים במריה בירושלים הוא לאורך ה'ויה דולורוזה' - נתיב הייסורים של ישוע, הנושא את צלבו בין המקום בו נשפט, סמוך למתחם סנטה אנה אל מקום הצליבה, הנמצא כיום בכנסיית הקבר. את פירוט התחנות נפרט בפרק אחר, אך כאן אנו נתקלים בה בתחנה הרביעית ב׳דרך הצלב׳: ישוע פוגש את אמו הדואבת. כאן, שמה בפי המאמינים הנוצרים 'גבירתנו של הצער' - לבה של האם נמק בקרבה בראותה את בנה החף מפשע, בדרכו אל מוות נוראי. באותה כנסיה, נמצא גם העתק קרמיקה לפסל האיקוני של מריה הקדושה ביותר של התקווה, ממלגה. שימו לב לדמעות הזולגות מעיני הגבירה הדואבת. נתרם ע"י ספרד לכנסייה הארמנית-קתולית של מריה הדואבת, שם התחנה הרביעית של הצלב.
מרים וישוע על דפי ספר מאוייר מקלף שנמצא בפטריארכיה האתיופית בירושלים, ליד התחנה השמינית בדרך הצלב. בתמונה ליד- ג'ורג' הקדוש קוטל הדרכון, סמלה הלאומי של אתיופיה.
אתר הצליבה, גולגותא, בכנסיית הקבר הקדוש, ירושלים. מתחת למזבח האבן, חור בריצפה, אליו ניגשים מיליוני עולי הרגל הנוצריים, להכניס יד ולחוש במיקום הצלב בתוך הסלע. אחד המקומות הקדושים ביותר בעולם לשניים וחצי מיליארד נוצרים. מרים הבתולה, (משמאל) אם ישוע,היא דמות המופיעה תמיד, ברוב הייצוגים החזותיים של הצליבה. מולה עומדת דמות המכונה "התלמיד האהוב". זהותו אינה חד-משמעית. מעמד צליבה זה מכונה בנצרות "סטאבט מאטר" (כה עמדה האם) והוא עוסק בצערה של האם הרואה את סבלו ומותו של בנה. הביטוי מוכר לנו מיצירות מוסיקליות רבות, שנכתבו בהשראת מעמד זה.
אחת המפורסמות היא זו של פרגולזי.
אתר הצליבה, גולגותא, בכנסיית הקבר הקדוש, ירושלים. ליד אתר הצליבה תחנה הנקראת "סטאבט מאטר" (כה עמדה האם) המציינת את צערה של האם הרואה את סבלו ומותו של בנה. כאן, כשחרב נעוצה בליבה. יצירה נוספת של ויואלדי על מעמד זה, בביצוע הקוטרה-טנור הפולני יעקב יוזף אורלינסקי.
Stabat Mater by Antonio Lucio Vivaldi premiered 1727
התגלות רוח הקודש לשליחים ומות הבתולה
כנסיית הדורמיציון (מלשון שינה או תרדמה), על הר ציון, היא תחנה חשובה נוספת בחייה של מרים, ובה קורים שני מאורעות: אחד הוא התגלות רוח הקודש, לה ולשניים עשר השליחים, והשני הוא הירדמותה, ומותה, כמה שנים אחר כך. הכנסייה נבנתה בפקודת הקיסר וילהלם השני עבור נתיניו הקתוליים והיא הושלמה בשנת 1906, על חורבות שתי כנסיות שקדמו לה, אחת ביזנטית ואחת צלבנית. היא נבנתה בסגנון 'רטרו' רומנסקי, בהשראת כנסיות גרמניותבימי הביניים. הכנסייה, עם החרוט האפור הגדול, היא אחד הבניינים הבולטים על קו הרקיע של ירושלים.
בפנים כנסיית הדורמיציון, מוצגת התגלות רוח הקודש למרים ולשניים עשר השליחים. על פי הברית החדשה, חמישים יום אחרי צליבתו תחייתו של ישוע, בחג השבועות, נגלית רוח הקודש למרים ולשליחים המתגוררים בהר ציון. הם מתחילים לדבר בשפות זרות שלא הכירו ולשונות אש על ראשם. סמליות האירוע: עליהם לצאת אל העמים ולהפיץ את התורה. רוח הקודש מסומנת בתור יונה. לבסוף, ציור של טיציאן האיטלקי בכנסיית Santa Maria della Salute בוונציה, המתארת את המעמד הזה על הר ציון: התגלות רוח הקודש למרים ולשניים עשר השליחים.
המאורע השני, שעל שמו בעצם קרויה כנסיית הדורמיציון, הוא הירדמותה ומותה של מרים אם ישוע, כמה שנים אחרי ההתגלות. פסלה של מרים הנרדמת, בקריפטה המרשימה של כנסיית הדורמיציון. זהו אינו קברה. המסורות על מאורע זה שונות ומגוונות ויש הטוענים כי נפטרה באפסוס שבאסיה הקטנה. כאן "מות הבתולה" של קראוואג'ו משנת 1606.
מסע הלוויה של התיאוטוקוס (יולדת האל, זהו שמה של מריה בנצרות היוונית אורתודוקסית). הלוויה יצאה מהר ציון אל מקום קבורתה של מרים בנחל קדרון, לרגלי הר הזיתים, סמוך לגת שמנים. (גטסמני) הפרסקו הזה נמצא במנזר דיר חג'לה בעמק הירדן, ליד ים המלח, אם כי הוא נמצא גם בכמה כנסיות בתוך ירושלים.
הבחור שאיבד זה עתה את שתי ידיו הוא אתוניוס (יהודי כמובן, נו, אלא מה?...) שניסה לדחוף את האלונקה של מרים. מיהר המלאך מיכאל, ובאבחת חרב קצץ את ידיו, שנותרו דבוקות לאלונקה. אתוניוס התחרט, ידיו שבו אליו והוא התנצר... איך לא?...
שימו לב לפרט מעניין, ברקע נראה ישוע, בשמיים, מחזיק בידיו את נשמתה של אמו, בתור תינוקת! כך בדרך כלל מוצגת ההיאספות בנצרות האורתודוקסית.
קבר מרים הבתולה
קבר מרים הבתולה. כנסייה קטנה וצנועה זו היא אחת הכנסיות המרשימות והמרגשות בירושלים. היא בנוייה כמערה בצורת צלב, ורובה תת קרקעית, ונמצאת בתחתית נחל קדרון (או נחל יהושפט) לרגלי הר הזיתים. היא נבנתה בשנת 450 ע"י הקיסרית הביזנטית פולכריה, נהרסה ונבנתה מחדש ע"י מליסנדה מלכת ירושלים הצלבנית ב-1131. מכאן מתרחש עוד מאורע חשוב בנצרות הקתולית: "האספותה" של המדונה אל השמיים. מרים אמנם מתה, אך נשמתה עולה השמיימה והיא הופכת למלכת השמיים. זו הירידה אל מבנה הקבר, הנמצא בתוככי המערה, בתחתית המערה, מימין.
מבנה הקבר של מרים, מכוסה באיקונות. הקהל נכנס בדלת קטנה אל ההיכל שם הסרקופג של מרים. עולי רגל מתפללים בתוך מבנה הקבר.
ייצוגים באמנות לרגע המתרחש על פי המסורת במקום זה: הֵאָסְפוּתָהּ של מריה והכתרתה כמלכת הרקיע. משמאל לימין, מלמעלה למטה: דייגו ולאסקס, 1644, טיציאן 1518, בוטיצ'לי 1490. למטה: פאלמה המבוגר 1514, רובנס 1625, אאוחניו קאחס 1603.
"הגבירה הכל-קדושה מירושלים" איקונה קדושה הנמצאת בקבר מרים, שנוצרה ללא התערבות יד אדם, לפי המאמינים.
אני תקווה שנהניתם מהסיור הזה. כאשר ישתפרו הזמנים, אשמח לקחת אתכם לשם.